שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מלוא החופניים צלילים

מיכאל הנדלזלץ
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ

המוסיקה בערב זה נכתבה, בוצעה והוקלטה לראשונה לפני שמונים ויותר שנה בארצות הברית, על ידי המלחין והפסנתרן והבדרן השחור והשמן תומס "פטס" וולר. המופע משיריו עוצב על ידי הבמאי ריצ'רד מלטבי הבן לפני יותר משלושים שנה, וכבר אז ביקר כאן, ועתה הוא חוזר, משוחזר ומחודש במסגרת סיבוב עולמי, והוא טרי, רענן ומשעשע ומלהיב כמו בפעם הראשונה.

אין כאן עלילה, אבל המוסיקה המקפיצה - הנשמעת פשוטה ומבדרת, אבל היא מורכבת ומתוחכמת - מוגשת בשני חלקים. בתחילת הערב זהו בידור מוסיקלי כפי שהגישו בשנות העשרים והשלושים אמני בלוז, ג'ז וסטפס שחורים נפלאים לקהל לבן. גם היום צופה לא יכול שלא לצאת מהכלים למשמע "חופן של צלילים", שהוא שיר ארס-פואטי מקסים, ולא לצחוק מהגברות ששרות עם התזמורת, לא בזכות קולן, אלא בזכות תכונות גופניות בולטות ואין ספק שהמאורה ("ג'וינט" במקור) בהחלט "מקפצת", גם אם מדובר באולם האופרה.

החלק השני היא המוסיקה ששרים השחורים לעצמם. וכך הם לועגים למי שבא למלון וולדורף (נחשו מה צבע פניו) מעדיף את הג'ז שלו במנות קטנות. ואחרי כמה בלדות ("רע אלי" קורע הלב, או סיפר המעשן) מגיע עוגן הערב, מבוצע ללא תנועה, כשהלהקה יושבת ושרה: "אני לבן, מבפנים, אבל מה זה עוזר לי כשאני black and blue אם אינני יכול להסתיר את מה שעל הפנים שלי. כל חטאי הוא העור שלי. באותו רגע מקבל הערב המוסיקלי המבדר צבע רגשי אחר.

כמובן שאחרי זה חוזרת השמחה לבמה, בניצוחם של דאג אסקיו המלא בכל טוב, ורג'י וייט הזריז והשובב, קני גרין המפליא על הפסנתר, ושלושת הגרציות: שתיים מהן - איווט קלארק ומליסה ינגבלאד עבות בשר, קלילות כנוצה ומנענעות ומתנועעות במרץ, ורבקה קובינגטון, ש"נמנעת מצרות עתה", כשהדגש הוא על ה"עתה". יופי של קצב, רגש וצלילים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ