שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

תיאטרון רפרטוארי; זה שם ההצגה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

הם קוראים לעצמם "הפיל והעכבר"; על כל פנים תחת השם הזה הם הופיעו במסגרת הפרינג' של פסטיבל אדינבורו, והביאו משם ביקורות נלהבות. הם – כלומר אלדד כהן שכתב, וארז דריגס ויפתח אופיר שעיבדו, ביימו ומשחקים. באדינבורו הם שיחקו באנגלית, ואילו כאן בעברית.

ובמה כבר יכולה קומדיית פרינג' לעסוק? בתיאטרון רפרטוארי, כמובן. מחזאי צעיר ונראה מרובע (יפתח אופיר, עם משקפיים במסגרת שחורה גדולה) מביא מחזה ביכורים למנהל אמנותי של תיאטרון רפרטוארי (ארז דריגס, אמנותי למשעי, החל מבלורית שחורה מתנופפת, דרך מכנסיים הדוקים ווסט הדוק לא פחות בבורדו ועד חודי הנעליים השחורות). המנהל קרא את המחזה, כך הוא טוען, והוא נראה נוירוטי לחלוטין, עם אובססיה על רקע המלט. המחזה הוא על שחקן שנרצח על הבמה, ומתברר שאביו של המחזאי היה שחקן בתיאטרון הרפרטוארי הזה ממש, שיחק את המלט, ונרצח על הבמה. אבל המחזאי טוען שהמחזה הוא לא על אביו. האם המנהל האמנותי, שהיה כמו אח לשחקן המת (כלומר הוא דוד למחזאי) שכב עם אמו של המחזאי?

אם זה נראה לכם מהתלה על תיאטרון, אז אתם לא טועים בהרבה. זאת פארודיה על מהתלה, והנטייה של המנהל האמנותי לחזור על עצמו מתבררת כשהסיטואציה כולה חוזרת על עצמה, כשברקע התנהגותו של המנהל משתוללת רוחו של השחקן המת (יפתח אופיר, הפעם עם פאה). אה, כן, השחקן המת נהג לירוק על השורות הראשונות של הצופים.

אופיר ודריגס עובדים בתיאום טוב, בדיוק רב, ובמנות גבוהות של אנרגיה. ניכר בהם שהם נהנים מההשתוללות שרק נראית פרועה. למעשה היא מתוכננת עד הפרט הקטן ביותר (מתחת לכל המהומה מסתתר, באמת, המלט, או לפחות שרידים מעלילתו). וכדי להנות ממנה כצופה לא צריך לקחת את התיאטרון – כאמנות, כמקצוע וכדרך חיים – ברצינות רבה מדי.

אני יכול להבין למה אהבו את זה באדינבורו. אני יכול לקוות בשבילם שייהנו מהם גם כאן. אני מודה בהכנעה שראיתי בחיי הקצרים כמה פארסות ומהתלות גם אכזריות יותר וגם עמוקות יותר, ומצחיקות לא פחות, על תיאטרון רפרטוארי, וגם על תיאטרון פרינג', אבל ההצגה החביבה הזאת בהחלט שווה יריקה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ