שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מיכאל הנדלזלץ
מיכאל הנדלזלץ

אילו הוצגה העלילה שאליה מתוודעים הצופים בערב זה כסיפור בדיוני, התגובה היתה מן הסתם שזהו סיפור בלתי אמין. אבל את העלילה הנוראה הזו חיברה המציאות של חיי פלסטיני ומשפחתו תחת שלטון ישראלי. ולא פלסטיני אלמוני: רופא שנולד במחנה ג’בליה ברצועת עזה, כנגד כל הסיכויים למד והקים משפחה, ובנה בית, ועבד בישראל, וניסה בכל חייו להיות הגשר לדו-קיום.

והוא היה אף סוג של "סלבריטי" פלסטינאי מתוקשר ומקושר, ואף על פי כן גם הוא טורטר בשרירות לב בין מחסומים בדרך אל אשתו הגוססת, ובמבצע "עופרת יצוקה", נהרגו בביתו, לנגד עיניו, כמעט בשידור חי בערוץ  10, שלוש מבנותיו ובת אחיו, מפגז טנק ישראלי שכיוון אל חלון דירתו. כן, כשחוטבים עצים, עפים שבבים. ובכל זאת, כששואלים אותו "למה אתה לא שונא את הישראלים" הוא שואל "איזה ישראלים אתם רוצים שאני אשנא?".

ד”ר עזאלדין אבו אלעיש העזתי הוא אדם יוצא דופן, שהגורל התאכזר אליו בצורה שלא תאמן, והסיפור שלו הוא בעל עצמה כזו, שעיסוק בפרטים של הפיכתו לערב בתיאטרון נראים לי כסוג של חילול קדושת החיים. אז מה זה משנה שאין בעצם סיבה דרמטית לכך שהדמות על הבמה תספר את הסיפור הזה, בצורה הספציפית הזו, עם האביזרים ה"תיאטרוניים" האלה - שברי אבנים, דגם של בית, מזוודה שמפזרת אפר שחור במסלול ההתרוצצות של הרופא בין מחסומים - לקהל שמתכנס ערב ערב?

השחקן ג’סאן עבאס, עם ההופעה הגמלונית, מגושמת מעט, נבוכה, חביבה, עם המבטא הנכון שמגולל את הסיפור, מגולל את הסיפור כך ששרירות הלב של כוחות הביטחון הישראלים ומחשביהם במחסומים מתישה את הצופה עד שהוא מגיע לטרגדיה הנוראה ולא מאמין שאפשר לעבור את זה ולא לשנוא... אותו, את הישראלי שיושב באולם בערב הזה.

ג'סאן עבאס. גמלוני, מגושם, ומותיר את הצופה חסר אוניםצילום: ז'ראר אלון

התחושה העיקרית שלי כצופה בערב הזה היא של חוסר אונים נורא. חוסר אונים שבלדעת שדברים כאלה יכולים לקרות, וחוסר אונים של לדעת שמה שלא תצביע ב-22 בינואר, לא תצליח לשנות את המציאות המנוולת הזאת, שהיא אחרי ככלות הכל מעשה ידי אנשים.

תיאטרון הבימה מעלה את “לא אשנא”, הצגת יחיד בביצוע ג’סאן עבאס, על פי ספרו של ד”ר עזאלדין אבו אלעיש. מחזה ובימוי: שי פיטובסקי.


הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ