שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

תיאטרון: "חופרים", אהבה נכזבת לתיאטרון

שלושה שחקנים, ודרמה אחת בחדר הלבשה מאולתר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

מה יכול לעשות שחקן תיאטרון שמזה כארבעים שנה מגלם תפקידי משנה ולמטה מזה, מודע היטב לחלומות שהיו לו בתחילת הדרך, ליכולות ולכישרון שלו, למכאובי הדרך עצמה על האכזבות שהיא הסבה לו, למחיר שהוא והקרובים לו שלמו על אהבתו לתיאטרון, ולרגעים הארוכים של הריקנות בחדרי הלבשה מאולתרים בין הכניסות המעטות והקצרות שלו לבמה, כדי לשמש שק חבטות לשחקן הכוכב שעושה שם את כל מה שגיבורנו לא?

הוא יכול לכתוב על זה מחזה. וזה מה שעשה אורי אברהמי, שהפסקה הראשונה לעיל מתארת באיזשהו אופן גם את הקריירה שלו. והוא גייס לפרויקט שלו שני חברים. האחד הוא אבי פניני, שהכתוב לעיל מתאר גם את הקריירה שלו בתיאטרון (ושלא תטעו; אברהמי ופניני מתפרנסים מעבודתם בתיאטרון כל אותם שנים, ולא מביישים לא את עצמם ולא את המקצוע), והשני הוא דני מוג'ה, שהתחיל בתיאטרון איתם, אבל עשה הסבה מקצועית והוא עוסק בקולנוע, כמבקר ועורך פסטיבלים.

במחזה, אותו ביים אלדד זיו, הם משחקים את עצמם, בשמותיהם האמיתיים, ואין שום דרך להעריך – מבחינה מקצועית או אחרת- את איכות העבודה התיאטרונית של שחקנים שמגלמים את עצמם בהצגה עליהם. במובן מסויים, בגלל כמות המראות המשתקפות זו בזו, הדבר דומה לחוויה של עימות עם אדם במציאות, והצורך להחליט אם הוא מעמיד פנים או "אמיתי".

ההצגה מתרחשת במשך שעה, בה אברהמי, פניני ומוג'ה נמצאים במרתף של תיאטרון, מחליפים תלבושות בין ה"כניסות" שלהם לבמה, מזולזלים עד היסוד על ידי השחקן הכוכב שעל הבמה, ומדברים על היחסים ביניהם, על החלומות, השכרות, היחסים, המניה-קומפרסיה (סליחה, דפרסיה). ההצגה מהנה יותר לאוהבי תיאטרון ומכירי המציאות שלו בכלל, והישראלית בפרט, ולאלה שמכירים את אברהמי, פניני ומוג'ה על הבמה ומחוצה לה.

באופן פרדוקסלי – ואולי לא – דווקא מוג'ה, ה"לא שחקן" נראה לי הטבעי מבין השלושה, אבל בהחלט יכול להיות שזה היה בגלל שכצופה מקצועי יש לי יותר שעות אברהמי ופניני על הבמה, מאשר שעות מוג'ה. ואיך שלא יהיה, אני מכור לנושא ולמציאות הזאת. ואם היו בשעת התיאטרון הזאת רגעים מאולצים, הרי היו בה גם הרבה הברקות, ובעיקר סיומה, עם הופעה קולית מוקלטת משעשעת במיוחד של נעם סמל בתפקיד עצמו.

שחקן עברי, מי ידע חייך. חייך, אתה בהצגה.

"חופרים" מאת אורי אברהמי. בימוי: אלדד זיו. תפאורה: אנה זיו. תלבושות: לירון מינקין. אביזרים: מאיה פלג. פסקול: שלו ויינשטיין. תאורה: ניצן כהן.

מוג'ה, פניני ואברהמי: כך זה צריך היה להראות בחלומותיהםצילום: ענבל לוי יונה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ