"הומאז" - מחווה לסביבה יוצרת

אמני קבוצת "לה רוש" השאירו את חותמם על תולדות האמנות הפלסטית. השחקנים שמעלים את סיפורם יכולים רק לקוות. מי שמוביל אותם - מאור זגורי - נראה כצועד בדרך הנכונה

מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ

לא רוש” היה מקום ומושג; המקום היה מבנה דמוי כוורת שבשנים הראשונות של המאה העשרים בפאריס איכלס שורה של אמנים צעירים, בעיקר ציירים, ואלה הפכו אותו למושג - חממה של יצירה שצומחת מתנאי שיתוף ועוני, אהבות ויריבויות, למרות הכל. אמדה מודליאני, מישל קיקואין, פינקוס קרמן, מואיז קיסלינג, חיים סוטין, מרוונה, חנה אורלוף הם רק השמות היותר מפורסמים שיצרו שם.

צריך להודות למשפחתו של הצייר מישל קיקואין שבמסגרת מפעלם למורשת זכרו הצליחו לעניין את סמינר הקיבוצים ואת אחד מבוגריו-מוריו מאור זגורי, וכך נולדה היצירה “הומאז’”, המוצגת עתה בתיאטרון הקאמרי.

זגורי הוא בעל דמיון, יכולת כתיבה, בימוי והפקה. הוא הפך את הווית היצירה של ה”כוורת” - לה רוש, בצרפתית - לנושא ומקור אנרגיה מפעילה לקבוצת בוגרי משחק. הוא השתמש בחלל המגרה של קאמרי שלוש כדי לפרוש את תמונות אמני לה רוש, ולספר על קבוצה המורכבת מהרבה פרטים, ולגולל סיפור מרתק שעיקרו התלהבות של אמנים ליצירתם, שלה הם מוכנים להקריב את חייהם, וסיפור של קבוצת אינדיווידואלים על אהבותיהם ושנאותיהם.

אמני הכוורת: חיים סוטין יוצר

זגורי מציג דמיון שהוא אמת: לתוך “לה רוש” הוא מכניס גם את ג’וזפין בייקר וגרטרוד שטיין, שחיו בפאריס באותה תקופה אך לא בטוח שהיו חלק כל כך אינטגרלי ב”לה רוש”. אבל בעיקרו של דבר הוא סוחף בשלמות של המחווה שלו שגדול מסך פרטיו. הזמן יגיד מי מן השחקנים יהיה אמן, ממש כמו שבזמנו ב”לה רוש” אי אפשר היה לדעת מי מהציירים “יעשה את זה”, אבל כולם רצו מאוד, וחלקם גם היו בטוחים שיצליחו.

התיאטרון הקאמרי וסמינר הקיבוצים מציגים “הומאז’” מאת מאור זגורי ובימויו. תפאורה: שני קאין. תלבושות: שני טור. תאורה: מאיר אלון. כוראוגרפיה ופס קול: מירי לזר.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ