"ליזיסטרטה": בסוף השלום נדפק, כרגיל - אמש - הארץ

"ליזיסטרטה": בסוף השלום נדפק, כרגיל

אריסטופנס כתב על גברים ונשים הצריכים לבחור בין מין ומוות. ההיסטוריה למדה אותנו שהמין האנושי יודע להרוג ולזיין במקביל. ההצגה על כל אלה לא בוטה ולא מצחיקה מספיק

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לפני כ-2,500 שנה כתב אריסטופנס היווני קומדיה שמאוד הצליחה. בעלילתה, הנשים בשני מחנות נלחמים מכריזות על שביתת מין, וגורמות לגברים שנותרים חסרי-סיפוק לרצות לעשות אהבה - סליחה, לזיין - יותר משהם רוצים להרוג. הוא יצא מההנחה שגם נשים רוצות לזיין, לא פחות מהגברים, רק שהן טובות קצת יותר - לא הרבה - בלדחות סיפוקים, ולכן הן מנצחות, למען השלום.
מאז למדנו כולנו שאין כל סתירה בין להרוג ולזיין, ושאפשר לעשות - ועושים - את השניים במקביל, גברים ונשים וכל העמים. והשאלה היא איך יוצרים הצגה מבדרת ולא מפספסים את המסר הנאיבי שמין טוב ממוות.
הבימה, הכותב אלי ביז'אווי והבמאי אודי בן משה בחרו להוסיף ממד שהתיאטרון בן-ימינו מאוד אוהב - את ה"דראג" המוקצן והחשוף (גברים גבריים במחוות ובגדים נשיים). זה בסדר שהם מתעללים בקלאסיקה הזאת. בהצגה שלהם המטה הכללי הישראלי נאלץ לבצע את המחזה הזה בבימויה של אשה, לפי הוראה מגבוה. כל קלישאות המאצ'ואיזם ושיח המלחמה-מו"מ-שלום הצבאי-ישראלי עובדות שעות נוספות, כי בשביל לעשות שלום, להרוג, לרקוד טנגו ולזיין צריך פרטנר. אז יש לנו כאן קבוצת גברים שחלקם מצחיקים בגלל צירוף של גבריות בהמית מודגשת במדי צה"ל, פלוס המבוכה המובנת (אורי הוכמן, שמעון כהן, קובי מאור), חלקם משעשעים בגלל יכולת להוסיף לזה גם ניאונסים עם אירוניה ומוטרפות (אלון נוימן ותומר שרון) ולילאן ברטו בתפקיד במאית-מפקדת-ליזיסטרטה מפתה ומסרסת. אני מאוד מעריך ואוהב אותה כשחקנית, והיא יודעת למשול על הבמה, ואני אשמח לראות אותה בתפקיד מאתגר יותר בשבילה, ובשביל הקהל.
הרבה בדיחות קלות למדי על מין, והרבה גירוי בוטה של בלוטות הצחוק. ואם יש לי טענה בעניין זה, הרי שזה בגלל שזה לא בוטה, בועט ומזעזע ודוחה מספיק. וזה גם לא מגרה בכלל ולא מצחיק מספיק (גבר שעומד לו, בחצאית טוטו או טוניקה יוונית קצרה, ואברו אנוס בין רגליו לא מצחיק אותי). ואפילו המסר האפשרי, שבניצחון של המין על המלחמה מה שנדפק זה השלום לא עובר מספיק ברור, למרות המוסיקה היוונית (בוזוקי) של קרן פלס.
תיאטרון הבימה מעלה "ליזיסטרטה" מאת אלי ביז’אווי (שכתב גם פזמונים) ואודי בן משה (שגם ביים) על פי אריסטופנס. תפאורה: לילי בן נחשון. תלבושות: עפרה קונפינו. מוסיקה: קרן פלס. תאורה: קרן גרנק.


ליליאן ברטו (במרכז) ממרידה את הנשים. שמעון כהן (ראשון מימין), אלון נוימן (שני משמאל)צילום: ז'ראר אלון

תגובות