בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"דוחקי הקץ": תחושה קשה של חוסר אונים

מחזה בתוך מחזה בו מנסה המחזאי מוטי לרנר לגלות מי היו הרבנים - כולם שמות מוכרים מהמציאות - שהכשירו את מעשי ברוך גולדשטיין. האם זו הסתה או עיוות מציאות? הלוואי, כי אז יש לנו כחברה עוד תקווה

6תגובות


גיבורו של המחזאי מוטי לרנר, הוא מחזאי. המחזאי שבתוך המחזה הוא דתי לשעבר, המגלה שבנו יחידו, תלמיד ישיבה, התחפש בפורים לברוך גולדשטיין. האב, הרוצה להציל את נפש בנו, ואת קשריו עימו, יוצא למסע לגלות מה גרם לגולדשטיין לבצע את הטבח במערת המכפלה בפורים 1994. זו הליבה הדרטית של המחזה

הוא גם כותב מחזה לתיאטרון ירושלמי, וחוקר את האפשרות שבירורים הילכתיים של רבנים בהילכות הריגת גויים גרמו לגלדשטיין לעשות את מה שעשה. בתחקיר הוא פוגש רבנים ששמם מוכר מהמציאות – הרב יצחק גינזבורג, מחבר "תורת המלך", הרב דב ליאור שנתן לספר הסכמה, הרב עידו אלבה, ישעיהו צורי, הרב הילל עמיאל. מכולם הוא שומע, בדרגות שונות של נחרצות, שיש בדת היהודית אלמנטים מפלים, בלשון המעטה, אך כולם טוענים – טענה שבג"ץ קיבל - שבירור הילכתי איננו הסתה לאלימות. הרבנים או אינם מוכנים לגנות את מעשה גולדשטיין, או מתנערים מאחריותם להלוך רוחו, אם לא מעשיו, או שרואים בהם אקט שבכלל רצוי, לפי תפיסתם את הדת היהודית, של קירוב הגאולה

המחזאי (אותו מגלם ניר רון) ובנו (אותו משחק איתי זבולון) הם דמויות בדויות, אם כי כאלה שהיו יכולות להתקיים במציאת ישראלית. כמוהם גם מנהלת התיאטרון (כרמית מסילתי-קפלן) והיועץ המשפטי של התיאטרון (אבי פניני) שמסרבים להעלות את המחזה, בין אם מפני שאי אפשר להוכיח את טענותיו, או בגלל שעיסוק בנושא הזה רק יחמיר את המצב.

ז'ראר אלון

הבמאי רוני ניניו מתחיל את ההצגה כאילו כחזרה, עם טקסטים ביד, ומוסיף עוד מימד חשוב של ניכור, ויוסי עיני, יונתן מילר, ואריה צ'רנר "מייצגים" את דמוית הרבנים (שתמונותיהם מוקרנות ברקע, וגם ציטוטים מדבריהם). ארז שפריר עוטה במהלך המחזה את דמותו של גלדשטיין, עם רובה גליל בידו ומבט משיחי מטורף בעיניו. זו המעטפת הרעיונית-פוליטית. והתיאטרון הזה מגוייס על כל יוצרי הצגה זו לאמירה חשובה.

זה קצר (70 דקות), פלקטי, סכמטי, מצמרר ויעיל. אני מניח שיהיו צופים ישראלים שלא יתקשו לטעון שזו הסתה והמציאות היא מורכבת יותר. חילוני כמוני אינו יכול שלא לצאת מהצגה זו בתחושת שאם יש כאן מלחמת תרבות על נפשה של היהדות ושל החברה בישראל, הרי שהצד "שלי" הפסיד אותה בגדול, ומה שנשאר לו לעשות הוא להתעקש לעשות הצגות חשובות ומתסכלות כאלה.

האם יש סיכוי שהמחזה הזה מעוות את המציאות היהודית בישראל? הלוואי. ועליה בעיני חובת ההוכחה, והיא כבר נכשלה, גם בימי, יותר מדי פעמים.

תיאטרון החאן מציג את "דוחקי הקץ" מאת מוטי לרנר. בימוי: רוני ניניו. תפאורה: כנרת קיש. תלבושת: דליה פן-הלר. מוסיקה: שמוליק נויפלד. תאורה: רוני כהן
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו