קונצרט

אותה תפישה עייפה של חדשנות

היצירות המודרניות שנבחרו לקונצרט פתיחת העונה של אנסמבל המאה ה-21 לקו ברצינות עגמומית וגם האולם המצוחצח של מוזיאון ת"א תרם לריחוק. אבל המבצעים היו מצוינים

נעם בן-זאב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נעם בן-זאב

איפה כתוב שקונצרט מוזיקה חדישה חייב להיות משמים וטובל בעגמומיות ורצינות תהומית? בשום מקום. נכון שזו היתה תדמיתו של הקונצרט המודרני לפני חצי מאה ויותר, כשהאשימו את מלחיני האוונגרד שהם קליקה סגורה שכתבה יצירות לא־קומוניקטיביות שנועדו לחבריה בלבד וכך ניתקה את המוזיקה מקהלה והרסה אותה. אבל זו היתה תדמית בלבד, וסיפרה רק חלק מהסיפור - כאמור לפני חצי מאה ויותר. בינתיים העולם השתנה והקהל למד שמוזיקה עכשווית יכולה להיות מלאה דמיון ומסעירה ואפילו כייפית ומגניבה.

באנסמבל המאה ה-21, לפחות לפי הקונצרט שלו לפתיחת העונה אתמול, כנראה לא שמעו על זה.

עוד לפני הצליל הראשון הובס הקונצרט - כמו בשתי העונות הקודמות, מאז נחנך האגף החדש של מוזיאון תל אביב ועמו אולם אסיא בו הוא מתקיים. מוזיקה עכשווית חדישה כמו שמנגן האנסמבל, שהיא מטבעה חתרנית - מתעמעמת כשהיא מנוגנת באולם מבהיק, מרובע ומצוחצח כמו סלון בורגני, בירכתי במה גדולה שמרוחקת מהקהל. החיץ הקלאסי־רומנטי המובהק בין מאזינים שבאים להעריץ את האמנות הנשגבת שהיא המוזיקה, בלי להרגיש שהם חלק ממנה, לבין המבצעים הקרירים המנותקים, לא מתאים לסגנון הזה. ועל כך יעידו הקונצרטים של אנסמבל המאה ה-21 עצמו באתרים אחרים, למשל באולם "התיבה" שלו ביפו שממוקם בקומת מרתף ודחוס בקהל שנוגע ממש במבצעים. שם המוזיקה נשמעת אחרת לגמרי: חיה ופועמת וקשורה למציאות.

אנסמבל המאה ה-21 בהופעה. לחכות לבאותצילום: יעל יוהס

אבל בכל זאת, מוזיקה היא מוזיקה, ואפשר לעצום עיניים ולדמיין מרתף אפלולי כדי להתרכז רק בה - אלא שגם ההיפנוט העצמי הזה לא עבד שלשום. הקונצרט התחיל עם "נתיבים 2" של לוצ'אנו בריו (1967) לוויולה ותשעה נגנים - זאת על פי המנדט של האנסמבל להביא לקהל את הקלאסיקה של המאה ה-20, שבקושי - אם בכלל - הוגשה כאן בביצועים מצוינים. הביצוע אכן היה מעולה והסולן הוויולן איתמר רינגל הדהים בווירטואוזיות שלו; ועם זאת נדמה שהיצירה כאילו קפאה בזמן, והרלוונטיות שלה איכשהו היטשטשה. בקצרה - נדמה היה שהיא התיישנה.

ניצוח וירטואוזי של ז'ולט נאג'

החלק העכשווי הישראלי בתוכנית כלל שתי בכורות, הראשונה בהן של דן יוהס: "תמונות" לשישה נגנים (2013). בהיותו המנהל המוזיקלי של האנסמבל, ויותר מכך, ההוגה והמייסד שלו והכוח המניע מאחוריו, הדואג לתקציביו ולנגניו זה רבע מאה, יוהס ניסה להצניע את יצירותיו ולקמץ בביצוען באנסמבל. ובכל זאת, מבין המלחינים הישראלים שבוצעו לאורך השנים נוכחותו הכי בולטת, והפעם אף בחר ביצירה שלו לפתיחת העונה. בראיון ל"הארץ" לפני שלוש שנים תירץ יוהס את בחירת יצירותיו לנגינת האנסמבל שלו במעמדו בנוף המקומי והבינלאומי: כזוכה פרס קוסביצקי היוקרתי ופעמיים חתן פרס ראש הממשלה, וכמלחין מבוצע בכל העולם, יש לו זכות מלאה להיות מבוצע ככל מלחין אחר, ופסילתו תהיה בבחינת אבסורד - כך אמר. זה נכון, וכשר, ובכל זאת מעורר קצת אי־נוחות.

בכל מקרה, יצירתו המשיכה את הקו של הקונצרט בחומרה שלה. בין היתר היא נשענה על מוטיב בן שישה צלילים שהיה שזור לאורכה כתפרים בוטים־משהו של הצורה, לא תמיד נהירים במשמעותם. וכמוה גם היצירה הישראלית השנייה בבכורה בערב, "ורדיבה" של יוסף ברדנשווילי, שעוררה גם היא תהייה בדבר משמעותם של המוטיבים מאופרה של ורדי וממוזיקה בסגנון עממי־יהודי שנכללו בה: האם נאמר כאן משהו עמוק, או שמא המוטיבים היו מרכיב מבני שרירותי או דקורציה קישוטית לשמה? השאלות האלה שעלו תוך כדי האזנה לא עזרו לקשב.

יצירה של הצרפתי פיליפ לרו (מ-1996), שעליה נאמר בתוכנייה כי "יש בה יסוד שניתן לכנותו 'מיסטי'", ויצירה מאת ההולנדי מישל ון־דר־אה מ-2002 שבה זמרת־סולנית והקלטות ושידורן תוך כדי הביצוע ("ריל טיים"), רק העמיקו את החשק לקצת חיים בקונצרט הזה, לקצת שמחת חיים, לאירוע שהוא מעבר להשתתפות בריטואל חודשי הכרחי, לכמה צלילים שאפשר לקחת הביתה בזיכרון ולחשוב עליהם, למוזיקה.

כרגיל בקונצרטי האנסמבל היה היבט כזה גם אתמול, והוא התמקד בביצוע: בניצוחו הווירטואוזי והאלגנטי והמעמיק־תמיד של ז'ולט נאג', וברמה הגבוהה של הנגנים, הוויולן והזמרת הילה בג'יו, שבלי המוזיקליות והמקצועיות העילאיות בהן ניחנו לא היו חולמים אפילו לגשת לתפקידים הסבוכים שביצעו. כן, זו היתה נחמה, והאנסמבל הוכיח לאורך השנים שהוא חותר לא להסתפק רק בה. מחכים לקונצרטים הבאים.

אנסמבל המאה ה-21 בסידרה "תגליות": קונצרט לפתיחת העונה. מוזיקה מאת לוצ'אנו בריו, דן יוהס, מישל ון־דר־אה, יוסף ברדנשווילי ופיליפ לרו. ויולן: איתמר רינגל; זמרת סופרן: הילה בג'יו. מנצח: ז'ולט נאג'. מוזיאון תל אביב, 26.10

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ