על טייס אוטומטי

הקונצרט של התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון הוכיח כי ניהול אמנותי הוא לא עניין שכלתני אלא יצירתי ואמנותי כמעט כמו הלחנת המוזיקה עצמה

נעם בן-זאב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נעם בן-זאב

בזמן האחרון משלמת התזמורת הסימפונית ראשון לציון חובות לשני מלחינים: הישראלי מרק לברי, לציון 110 שנים להולדתו, וג'וזפה ורדי, שזה עתה נגמרה שנת ה-200 להולדתו שלו. שניהם מלחינים ראויים, ומגיעה לתזמורת טפיחת שכם על רישום ה"וי" בהנצחתם, בדרך כלל על ידי יצירות קצרות בתחילת הקונצרטים; רק שוורדי ולברי לא כל כך הולכים ביחד. בקונצרט הקודם, הצירוף של "הורה" ואחריה הפתיחה "לה טרוויאטה" היה ביזארי ממש. הפעם זה עבד מעט טוב יותר, עם מחול ישראלי ואחריו הפתיחה "ערביות סיציליאניות". אולי השיעור הטוב ביותר מהניסיון הזה הוא התובנה שמה שנראה ראוי על הנייר יכול מאוד לצרום בעולם האמיתי; ושניהול אמנותי הוא לא עניין שכלתני אלא יצירתי ואמנותי כמעט כמו הלחנת המוזיקה עצמה.

היצירה המרכזית בתוכנית של ראשון הייתה הקונצ'רטו לאבוב של ריכרד שטראוס, והיא דווקא פרי מעניין של חשיבה ניהולית-מוזיקלית. בהתחלה, אפשר היה רק להעריץ את הסולנית גבי בוקובסקי - הערצה שמהולה בלא מעט רחמים - על שנאלצה ללמוד מוזיקה שנשמעת כמו ערימת צלילים שאיבדה לאורך הדורות את משמעותה. אבל לאורך הנגינה הרחמים נעלמו, וההערצה רק גברה; כי בוקובסקי ניגנה נהדר, נסכה היא-עצמה משמעות ביצירה - או יותר נכון, גילתה את משמעותה למאזינים; ובביטחון, ועידון, וצליל יפה ונקי, הציבה את הקונצ'רטו כיצירה רלוונטית ואקטואלית, והתזמורת והמנצח תמכו בה לאורך כל הדרך.

הסימפוניה השביעית של בטהובן לסיום הייתה קצת אנטי-קליימקס. זו הייתה היצירה הראשונה בה נתבע המנצח קרל-היינץ שטפנס לביטוי אמנותי אמיתי, כי עד עתה המיומנות היא זו שנדרשה ממנו, ובמסגרת הצנועה הזאת הוא התגלה כמנצח מצוין: קשוב, בקי, יודע לללות סולנית ולהיות משוחרר ובשליטה ביחד. עם השביעית זה היה טיפה יותר מסובך, כי הסימפוניה הזאת גם מוכרת מאוד, וגם עמוקה מאוד - ולכן דורשת ערך מוסף כלשהו: איזו יצירתיות מיוחדת, דמיון, משהו שיסיט אותה מהנתיב המוכר והטייס האוטומטי לעבר ביטוי אישי ורגשי יותר. לא שנגינת התווים לכשעצמה היא דבר פעוט ערך: היה טוב לשמוע את הסימפוניה הולכת ומתעצבת בהדרגה עד שצליליה מצטברים לאותה "ארכיטקטורה מופשרת" בפראפראזה על האימרה המפורסמת של גתה (או שמא פרנק לויד-רייט? או קירקגור?) "הארכיטקטורה היא מוזיקה שקפאה". אבל אצל בטהובן בסימפוניה הזאת רק התווים לא מספקים.

התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. מנצח: קרל-היינץ שטפנס. סולנית: גבי בוקובסקי, אבוב. מיצירות מרק לברי, ורדי, ריכרד שטראוס ובטהובן. היכל התרבות ראשון לציון, 4‪.‬1

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ