לשכוח את המלים

המוזיקה חביבה, הזמרה טובה, ועם עלילה אחרת ומלים חדשות אפשר היה ליהנות הרבה יותר מהאופרטה בא־טא־קלאן של אופנבך

חגי חיטרון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
חגי חיטרון

הרעיון ידוע ובלי ספק מבורך: הצגות אופרה קאמריות, בהשקעה כספית לא־עצומה, עשויות להיות שקולות לפעמים, מבחינת הערך האמנותי, לאופרה גדולה. מיזם ישראלי שמעלה מדי פעם הצגות אופרה קאמריות הוא "המרכז לאופרה פרינג'", הפועל במרכז התרבות "מנדל" ביפו. הנה קטע מחזונם של מובילי המיזם, בסגנונם: "על האופרה לקבל ראייה מחודשת לאור תפיסות וגישות עדכניות, שיהפכו אותה מז'אנר אליטיסטי המיועד למעטים לאמנות חיה ונושמת".

היצירה שמציג מיזם "אופרה פרינג'" בימים אלה היא אופרת פרינג' גם במקורה: ב"בא־טא־קלאן" — אופרטה במערכה אחת אשר הועלתה בראשונה ב–1855 באולם לא גדול בפאריס (את הליברית כתב לודוביק הלוי, שותפו הקבוע של אופנבך) — שרים ארבעה זמרים, לידם משחקים שני שחקנים. הסיפור: אירופאים נקלעים לאי, אי שם באוריינט, ומגלים בהדרגה שהם צרפתים, כולם, לרבות מושל האי. בסיפור משולבת גם מנת סאטירה (כבדה כעופרת) על ז'אנרים אופראיים רציניים.

בא טא קלאן. אופנבך תמיד מעניג, ובכל זאתצילום: יוסי צבקר

בעד: מוזיקה חביבה (לפעמים ראויה לכינוי "תוססת"), אף כי העובדה שבנוסח אשר מועלה עתה ביפו שולבו שני להיטים מאופרות אחרות של אופנבך מעוררת חשד מסוים; עוד בעד: זמרתה הטובה, לפרקים, של הסופרן יעל לויטה; בעד כללי: כדי להאזין לאופרה של אופנבך ולא ליהנות צריכים להיות סנוב אינטלקטואלי מוזיקלי קשוח.

נגד: האופרטה "בא־טא־קלאן" מפסידה רובד חשוב כשמבצעים אותה בעיבוד ללהקת נגנים קטנה (הפעם לפסנתר, קונטרבס וכלי הקשה) במקום תזמורת; עוד נגד: הטקסט. כדי ליהנות מהסיפור של "בא־טא־קלאן" דרוש הומור מה זה גמיש, כי ההתבדחויות רכות כצמר גפן והסיפור חסר שחר וטעם, לפחות מזווית ימינו ואפילו בהתייחסות סלחנית חיונית לליברטו אופראי. הדרך היחידה לקבל אותו היא לתפוס את המלים כסתם הברות לשיר עליהן (ואכן, מקצת האופרה מושרת בג'יבריש).

מה היה אפשר לעשות? להיות יצירתיים, לחבר למוזיקה הזאת של אופנבך עלילה אחרת לגמרי, מלים עבריות חדשות, אולי להציג את "בא־טא־קלאן" כסאטירה ישראלית עכשווית.

המרכז לאופרה פרינג' מציג: "בא-טא-קלאן", אופרטה מאת ז'ק אופנבך. בימוי: שירית לי וייס. ניהול מוזיקלי ופסנתר: דוד זבה. הפקה: אינגי רובין. מרכז התרבות "מנדל" ביפו, 29.1. הצגות נוספות: ביום שישי (ב–21:00) ובמוצאי שבת.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ