בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האימפרסיוניזם של דנילו פרז

ההופעה של דנילו פרז בזאפה היתה נהדרת - שק מוזיקלי מלא וגדוש של רגש, קצב ומחשבה

תגובות

לפני הכל, כמה מלים על שני אנשים מהקהל שישבו בשולחנות הקרובים לבמה. מחיאות כפיים סוערות לנער שעשה ביטבוקסינג נפלא בקטע שבו דנילו פרז שיתף את הקהל. הוא היה כל כך טוב, הנער הזה, שאפשר היה לחשוב לרגע שהוא שתול של ההפקה. מצד שני, בוז לנערת הטלפון, הלא היא הבחורה שישבה מתחת לאף של ארבעת המוזיקאים והתעסקה עם הטלפון שלה במשך כל ההופעה בעודה מנפחת בלוני מסטיק. היא בטח כתבה בפייסבוק שלה שהיא נמצאת בהופעה שחבל.

מה שנכון. ההופעה של פרז ושלושת שותפיו – המתופף אדם קרוז, הקונטרבסיסט בן סטריט ונגן המפוחית הישראלי רוני איתן – היתה נהדרת. אחת מהופעות הג'ז הטובות שהיו כאן לאחרונה. שק מוזיקלי מלא וגדוש של רגש, קצב ומחשבה.

דודו בכר

בכניסה למועדון הוצב שולחן שבו מכרו דיסקים של פרז, והדיסק הדומיננטי שם היה "פנמונק", אלבום הפריצה של פרז, שיצא לקראת סוף שנות התשעים והכניס קטעים של תלוניוס מונק לתוך התפאורה המוזיקלית של פנמה, ארצו של פרז (שבאותו זמן כבר עבר לארה"ב).

האלבום הזה הפך את פרז לאחד הפסנתרנים הבולטים בסצינת הג'ז האמריקאית, וזכורה הופעתו מאותה תקופה בהיכל התרבות בתל אביב – הופעה שהיתה סוחפת במיוחד, גם בזכות הנגינה הווירטואוזית והכריזמה הבימתית של פרז וגם בזכות הקונטרבסיסט שלו, אחד אבישי כהן, שאז לא הכרנו וכעבור זמן לא רב יהפוך לג'זיסט הישראלי המצליח בעולם.

הערימה הגדולה של "פנמונק" על שולחן הדיסקים יצרה את הרושם שההופעה בזאפה תזכיר את אותה הופעה בהיכל התרבות, אבל ההופעה הזאת היתה סרט שונה לגמרי: יותר צנוע וקטן, יותר מאופק ומהורהר, אבל לא פחות טוב. המוזיקה, בעיקר בשעה הראשונה של ההופעה, לא צייתה לצורה הג'זיסטית המקובלת של נושא ואימפרוביזציה, אלא היתה אימפרסיוניסטית ברוחה: שרשרת של רעיונות קצרים ויפים, שזרמו בשטף אסוציאטיבי והיו מחוברים ביניהם בחוט שקוף אך חזק. אי אפשר היה לדעת איזה רעיון ילד הרגע הבא, אבל אפשר היה לסמוך על פרז ושותפיו שזה יהיה רעיון מוצלח. צריך הרבה ביטחון עצמי ואמון בנגנים כדי לבחור במסגרת פתוחה כזאת, ופרז הקרין ביטחון ואמון כאלה, שלא היה בהם אפילו שמץ יהירות וזחיחות.

אחרי קטע נפלא שבו פרז ניגן רסיסים מרהיבים מעשרה או יותר קטעים של תלוניוס מונק, ההופעה תפסה כיוון פחות אימפרסיוניסטי. הקצב הלטיני נעשה יותר מפורש, המתופף אדם קרוז הבהיר מדוע פרז כינה אותו "התמנון", ונערת הטלפון הואילה בטובה להרים את העיניים מהמכשיר. האווירה הקצבית והשמחה התאימה פחות למפוחית של רוני איתן, אבל אחרי הנגינה הרגישה והיפה של איתן בשעה הראשונה של ההופעה, זאת הסתייגות זניחה. רק לעתים רחוקות שומעים מפוחית בקונטקסט של ג'ז, ורק לעתים רחוקות רואים נגן ישראלי צעיר בהרכב של ג'זיסט מוביל בסצינה הניו יורקית. אלה היו עוד שתי סיבות, מתוך רבות, להתענג על ההופעה הזאת.

רביעיית דנילו פרז. זאפה תל אביב, 21.3



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו