הקהל פתח וריד ללהקת "האדיקטס"

ללהקת "האדיקטס", שמשויכת לגל השני של הפאנק הבריטי, יש מעמד קאלטי, אלמותי ואגדי בכל העולם. בהופעה שלהם אמש בבארבי היתה תחושה שעל סף איבוד שליטה מוחלט, ואבי פיטשון רוצה עוד מזה

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבי פיטשון
אבי פיטשון

לקח לערב הזה הרבה זמן להתניע, אבל משזה קרה, זו היתה אחת ההופעות הכי מטורפות שראה הבארבי. ללהקות כמו "האדיקטס", שמשויכות לגל השני של הפאנק הבריטי, יש מעמד קאלטי, אלמותי ואגדי בכל העולם. דור גלובלי שלם גדל עליהם והתוודע אליהם ולבני תקופתם - "אקספלויטד", "ג'י-בי-אייצ'", "וייס סקווד", "דיסאורדר" ועוד - דרך סידרת האוספים "פאנק אנד דיסאורדרלי" וקלטת הווי-אייצ'-אס עם הסרט "יו.קיי.די.קיי". הקלטות הללו היו יקרות בחצי הראשון של שנות השמונים, ואני והחבר הכי טוב שלי היינו עולים לרגל לבית התקליט וצופים בה שם, לא פעם ולא פעמיים.

יחד עם זאת, מדובר בלהקות שחשיבותן והשפעתן מעולם לא הוכרה על ידי המדיה, שזלזלה בגל השני ולקחה ברצינות רק את הפאנק הסבנטיזי ואת הפוסט-פאנק האמנותי והאינטלקטואלי. כך שלמרות שרבבות על רבבות של אנשים אוהבים את להקות הגל השני, מה שקרה בבארבי הוא בחזקת "זר לא יבין זאת".

11 מתוך 11 |
האדיקטסצילום: תומר אפלבאום
1 מתוך 11 |
האדיקטסצילום: תומר אפלבאום
2 מתוך 11 |
האדיקטסצילום: תומר אפלבאום

שלוש להקות מקומיות כיבדו את "האדיקטס" וחיממו, כשהן מציגות שלוש פנים של הז'אנר: ההארדקור המלודי של "נוט און טור", פאנק הרחוב הפוליטי של "הפוסי של לוסי", והפופ-פאנק של "יוזלס איי.די". כולם התקבלו בחום, אבל כשבן הילפר, שהביא את "האדיקטס" לפה, הכריז על עלייתם לבמה ונכנסה נעימת הנושא לתהלוכת הלוויה של המלכה מרי מאת המלחין הנרי פרסל, המוכרת לנו מ"התפוז המכני", הבארבי, סליחה על הביטוי השחוק, התפרץ כמו הר געש. תזכרו שעם כל האהדה שיש בארץ לגל השני של הפאנק הבריטי, אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת את מספר הלהקות מהז'אנר שהגיעו להופיע כאן, וגם זה עם רווחים של שנים בין הופעה להופעה.

קצת לפני ש"אדיקטס" עולים אני נתקל, בנוסף לכמה וכמה פרצופים מהעבר, בחבר הילדות מהגיחות לבית התקליט. נפגשנו לאחרונה לפני שלושה חודשים, ומתברר שבין לבין הוא עבר ניתוח לב פתוח. פתאום כל הערב מקבל נופך דרמטי של שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. העיקר ששנינו פה ו"האדיקטס" על הבמה, במדי הדרוגים הלבנים של התפוז המכני ובראשם הסולן המחופש לג'וקר, מונקי.

הם פותחים עם "ג'וקר בחפיסה" והסאונד מזעזע. לוקח לי כמעט דקה לזהות את "דיס איז יור לייף" מרוב שהגיטרות מעוכות לעיסה. אבל תוך שלושה-ארבעה שירים הסאונד מסתדר. לא שמשהו מזה מפריע לפאנקיסטים להתחרע קשות בקדמת הבמה, כשמדי פעם נגררת החוצה גוויה של אחד מהם. אבל התפנית האמיתית באווירה מתרחשת אחרי שאחד הפאנקיסטים הקטטוניים יותר מטפס על הבמה ומנתק לגיטריסט פיט דייויסון את הסאונד בדיוק כשהם מתחילים לנגן את "איזי וויי אאוט". דייויסון מתעצבן, מאיים להפסיק את ההופעה בזמן שמונקי מחייך כמו הג'וקר שהוא, והמתופף קיד דייויסון מציע באדיבות "בואו נהנה מההופעה, סבבה?"

זה יחזור על עצמו עוד כמה פעמים במהלך ההופעה, למשל כשפאנקיסט גברתן ומסוקס חומק מלפיתת כל מי שמנסה לעצור בו – כדי להדביק למונקי נשיקה. אפשר להבין למה פיט מתעצבן מצד אחד, אבל מצד שני, היי, אתה גיטריסט בלהקת פאנק אגדית שמופיעה כאן בפעם הראשונה, והרגע ניגנת שיר שהפזמון שלו הולך "ווי וואנט יו טו פאק איט אפ". אניווי, מתברר ש"האדיקטס" מגיבים להפרעות כמו שבאיירן מינכן מגיבה לשער חובה. הם חוזרים ל"איזי וויי אאוט" הרצחני שמתחבר מייד ל"נאמברס" העוד יותר רצחני והופכים את הבארבי למכתש, לא משאירים אבן על אבן. שוב, קשה להסביר. מדובר במופע קירקסי-קרנבלי עם קונפטי, בועות סבון, סלילי נייר צבעוני, כדורי חוף ופרח מתנפח גדול המושלך לקהל במהלך השיר הרומנטי "טרובדור", ושירי נונסנס מוחלט כמו "מכבש דרס את נערתי" ושיר שהולך "היי היי, אני רוצה צ'ייניז טייקאוויי, היי היי, הו! הו! הו!" שהוא אחד מהלהיטים הגדולים של הלהקה. בשיר "נערה שובבה" הם מעלים חצי מהבנות בקהל לבמה באקט שממש מתריס נגד השליטה הגברית במרחב הפוגו של הופעת פאנק. אפשר לשער שכל זה נשמע טיפה דבילי. אז זהו, שבעת ובעונה אחת השירים טסים זה לתוך זה במהירות ואגרסיביות מטורפות לגמרי, כשהמתח הזה - בין האהבה של "האדיקטס" לקהל והתחושה שאם עוד שיכור אחד יעלה לבמה ויסתבך באיזה כבל זה יפוצץ את ההופעה - מייצר תחושה של אינטנסיביות וכאוס, כשכל הערב מהלך על חבל דק שמתחתיו תהום של איבוד שליטה מוחלט. מסתובב לי הראש מזה.

מה יקרה בהדרן כשהם ינגנו את ההמנון בה"א הידיעה שלהם, "ויוה לה רבולושן"? זה פשוט יותר מדי! כשמגיע הרגע אני מביט מסביב ורואה רק שמחה. כולם שרים יחד, וממשיכים בהמנוני טריבונות גם כשהשיר נגמר, ומקנחים בלאחל למכבי תל-אביב גורל רע ומר ולא אכנס לפרטים. לילה בלתי נשכח. יאללה להביא עוד פאנק לפה! אנחנו רוצים להתרגל לזה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ