שירה אחרונה על אהבה

להקת פלה גרנהוי מדנמרק מבצעת את שיריו של לאונרד כהן, באופן שמנפץ כל פרשנות תנועתית קודמת לשיריו של הטרובדור הקנדי

רות אשל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רות אשל

הייתי מתארת את המופע יוצא הדופן של להקת פלה גרנהוי מדנמרק, "Dance me to the end on/ off love", כתיאטרון־שירה עם מרכיב ויזואלי דומיננטי. כל מה שדמיינת והכרת מהעמדות או ריקודים קודמים שנוצרו לשיריו של ליאונרד כהן, מתנפץ ביצירה זו. יש להתמסר לדימויים של גרנהוי, לתת לו להוביל אותך, לאט לאט, לתוך המבוך של עולם אפל, מסתורי, חשוך וכואב, ולאט לאט החידות מוארות, מתחילות להיפתר, ואתה נשאר סקרן כלפי הבלתי הצפוי, הצץ בכל העמדה מחודשת לכל שיר.

גרנהוי יוצא מהשירים, עושה כרצונו עם המלים. באחד הקטעים המלים מוקרנות על מסך, והוא עומד עירום ובמצח נחושה מוחק חלק מהן, ממיר אותן במלים משלו, ולבסוף פשוט מעביר קו אלכסוני מתריס וכותב באותיות ענק "אין מלים". הוא מפרק את הטקסטים כדי לחבר אותם מחדש כשהם מותאמים לעולם הזיכרונות והדימויים שלו. הייתי גם אומרת שהוא מתכתב עם היצירה "המלט" של שייקספיר, עם "להיות או להיות". לאורך כל היצירה הנגנים בפעולה, מנגנים או שרים, וכל שיר מקבל פירוש תנועתי־ויזואלי של גרנהוי.

להקת פלה גרנהוי. להתמסר לדימוייםצילום: Per Victor

העולם של גרנהוי מתרחש על התפר בין האור לחושך. המופיעים לבושים בבגדים שחורים עם שרוולים ארוכים כך שהאור מעצים את הראשים, כשהראשים "החיים" מתווספים לעשרות גולגלות המפוזרות על הבמה או מאוכסנות במריצות חשוכות או תיבות סמויות שפתאום מוארות, לאורך כל הבמה. בשיר אחד נפתח מסך קטן כמו של תיאטרון בובות, ובתוכו מתגלות רגליים חשופות של רקדנית, עומדות על גולגולת, מחפשות שיווי משקל. בסצנה אחרת גרנהוי מצייר גרפיטי על גב עירום של רקדנית. אחר כך אותו גרפיטי חוזר לבמה והפעם בגדול יותר, על גבי נייר שעליו גרנהוי עומד ואחר כך קורע ברגליו, מכווץ אותו לכדור נייר קטן ומעיף עם המלה האחרונה של השיר. באחד הקטעים המדהימים יושבת זמרת שגורבת גרב ניילון על רגל אחת וחובשת על ראשה ועל כל פניה את הגרב השנייה. תוך כדי שהיא שרה, הפרפורמרים האחרים מרפדים את הגוף שלה בעשרות גולגלות ההופכות אותה לטוטם.

נראה שככל שהמלה "אהבה" חוזרת שוב ושוב בשיריו של כהן, כך מתרבים הדימויים של מוות, של כאב, של עינויים. הבמה בדרך כלל חשוכה, מוארת על ידי נרות, או בועות אור ממוקדות בהן מתרחשות סצנות אפלות. הזמרים שרים נפלא כאילו זאת ההזדמנות האחרונה שלהם לשיר על אהבה לפני שהחושך יבלע אותם. שיר הסיום במופע הוא "הללויה" והוא כבר מושר בחושך, קטוע. וכשעולה האור עומד גרנהוי כשידיו על ראשו, בתנוחת אבל, גופו שפוף, והידיים גולשות מטה, מחבקות את הגוף שלו בחוזקה, כמו כדי לאמץ את לבו. והאחרים עושים כמוהו ופותחים בשירה עזה. אולי שירה אחרונה על אהבה.

להקת פלה גרנהוי (דנמרק) "Dance me to the end on/ off love", כוריאוגרפיה: פלה גרנהוי בשיתוף עם פר ויקטור, מוזיקה: ליאונרד כהן, יצירה ל-12 נגנים/זמרים/רקדנים, מרכז סוזן דלל, 10.5

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ