איך "מאנוור" רומסים כל מה שהוא פוליטיקלי־קורקט

להקת המטאל "מאנוור" הציגה מפגן בלתי מתנצל של עוצמה פרימיטיבית, שסחף את מבקר המוזיקה שלנו במידה כזו עד שהוא מוכן לעלות על פתח תקווה עם גרזנים

אבי פיטשון
אבי פיטשון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבי פיטשון
אבי פיטשון

ג'ואי דימאיו הבטיח וקיים. אף אחד לא ישכח את ההופעה הזאת לעולם. בואו נגיד את זה ככה: אחרי הופעה של שלמה ארצי יש פחות סיכוי שבדרך החוצה כמעט תידרסו על ידי שני אופנוענים במסכת גולגולת שמאיצים למאה קמ"ש במתחם הנמל ושואגים משהו בגאלית עתיקה. זה לא שלא היו כאן להקות מטאל בעבר, וזה לא שלא היו כאן להקות מטאל חשובות, גדולות, שנתנו הופעות מעולות. אבל "מאנוור" זה משהו אחר. באיזשהו מקום ובאורח טיפה אבסורדי הם בעצם מממשים את אחד מעקרונות היסוד של הפאנק של שנות השבעים, כפי שניסח אותם מלקולם מקלארן: מה שמשנה כאן זה לא המוזיקה, אלא האטיטיוד, הגישה.

התרומה של "מאנוור" למורשת המטאל לא היתה ולא תהיה מוזיקה יוצאת דופן. שלא תבינו לא נכון, אלפי המטאליסטים האקסטטיים בהאנגר 11 שרו יחד עם הלהקה כל מלה, אבל תכלס מדובר בשבלונות שחוברו יחדיו בעדינות ותשומת לב לפרטים של ויקינג עם גרזן נעוץ בראשו. גיבוב של מקצבי ספינות עבדים, ריפים נאנדרטליים, צרחות עם מחויבות אפסית למלודיה (שהיא חלק משמעותי ממטאל מסורתי מהסוג ש"מאנוור" מנגנים) וסולואי גיטרה שמפגינים פחות מחויבות למבנה השיר ויותר לזרם תודעה של גירית מסטולה. אני אומר את כל זאת כמחמאה, אם לא הובן עד עכשיו.

Manowarצילום: Kevin Nixon

מה שמחזיק את כל זה יחד וסוחף את האספסוף המוסת לשאגה בציבור זה פזמוני הטריבונות שכל אחד מהם, ללא יוצא מן הכלל, כולל את המלים "מטאל" ו"פלדה", ואם אפשר גם וגם באותו משפט. איך אבהיר שאני לא מדבר באירוניה ובזלזול? הופעה של "מאנוור" זו לא הופעה של להקה שמנגנת לנו כמה שירים. זה אירוע. זה כנס התעוררות שמטרתו לחגוג את הערכים עליהם גדלנו: פצפוץ פטישים וסדנים בידיים חשופות, ביזה של כפרים והעלאתם באש, אופנועים, בירות, נשים מעורטלות, רכיבה על סוסים, כיור בחימר, שוקו ולחמנייה. ועכשיו נגיד את זה שוב וברצינות: מופע של "מאנוור" הוא עולם סגור והרמטי, חסין מפגעי הזמנים ומשינויי הערכים ומהבנאליזציה של כל השקפת עולם עכשווית, ימנית או שמאלית. עולם פנטזיה גברי־ילדותי, מנותק מהציניות והפיכחון והוואקום הערכי שממסגרים את החברה הצרכנית וגונבים מאיתנו לא רק את הפרנסה, הטבע, המים והאוויר אלא גם כל תחושה של משמעות. כשהמיתי נעלם ומוחלף בהיגיון קר – לא ההיגיון של הנאורות, אלא סתם היגיון של שוק – אנחנו הופכים לעבדים, למספרים, לברגים במכונה.

יהיה הרבה יותר קל להדגים איך "מאנוור" רומסים את כל מה שהוא פוליטיקלי־קורקט כשעל המסך הענק מופיעים לסירוגין בריונים בסגנון קונאן הברברי, לוחמים מסתערים, וחברי הלהקה, רכובים על אופנועים בחברת נשים חשופות חזה. מה שיהיה טיפה יותר קשה זה להסביר שבאותה מידה אין שום דבר שוביניסטי, מאצ'ואיסטי, ימני ולאומני באירוע הזה. אחד משיאי ההופעה, לפני ההמנון החותם "לוחמי העולם", היה מונולוג ארוך של דמאיו, לבד על הבמה, בפאקינג עברית. הבן אדם למד בעל פה נאום שלם בשפה שמעולם לא דיבר. בכל אופן, בשיא הנאום הוא שאג: "מי שלא אוהב את 'מאנוור' – תלך להזדיין!" תשואות מטורפות. "מי שלא אוהב את ישראל – תלך להזדיין!!" התקרה קורסת מרוב אקסטזה.

אחרי שהלהקה יורדת מהבמה מתנגן משהו סימפוני שגורם לריכארד ואגנר להישמע כמו יובל המבולבל, ועל המסכים מתנוסס דגל ישראל. איך אני מסביר לכם עכשיו שלא מדובר בכנס נירנברג אלא בחגיגה מושלמת שלא יכולה להיות שום דרך אחרת לסיים אותה? ואיך אני עושה את זה בלי שתחשבו שהשתגעתי? אז קודם כל, בהחלט יכול להיות שהשתגעתי. אף אחד לא חסין לכזה מפגן בלתי מתנצל של עוצמה פרימיטיבית. שנית, קחו בחשבון שלפני כמה דקות שרתי לעציץ במרפסת את "מלכי המטאל" והוא נבל מהאדים של הייגרמייסטר שיצאו לי מהפה. שלישית, זה הרי ברור שכשהמנוני מטאל־היאבקות מלווים בוויזואליה שמשלבת מלחמות מהעולם העתיק – אך ורק מהעולם העתיק ואף פעם לא מהעת המודרנית – ואז עושה אפקט של דיזולב במהלכו מתחלפים שדות הקרב והלוחמים המנופפים חרבות ומגנים באימג'ים של קהל מטאל משולהב, כולל הקהל הנוכח באולם בהופעה הזו, שצולם במהלכו, מדובר בפנטזיה ולא בוועידת הליכוד.

אני לא מיתמם ואני מודע לכך שקהל המטאל הישראלי נוטה פוליטית ימינה. קודם כל, סו פאקינג וואט? שנית כל, ההנאה מהספקטאקל של "מאנוור", שמשיק למדע בדיוני, פנטזיה, מבוכים ודרקונים, משחקי הכס ושר הטבעות, היא באותה מידה משהו שמשלהב גם את מבצעי תג־מחיר של מחר ומחרתיים, וגם חננות מהסוג שמסתובב במרתף של חנות הספרים "ינשוף" ברעננה, ואני ביניהם. במלים אחרות, העולם הפנטסטי־ילדותי של "מאנוור" מחבר יחד קהלים שונים שאפילו הג'נדר לא מאחד ביניהם, אם לשפוט על פי כמות הנשים והנערות שנופפו אגרופים, עשו הד־בנגינג, התחבקו עם בני זוגן או סתם בהו במתרחש על הבמה כשחיוך מטופש של שביעות רצון והתגשמות חלום מרוח על פניהן.

עם כל הכבוד לייגרמייסטר, אני משוכנע כמעט במאה אחוז שמניתי עד עכשיו שלוש תשובות לשאלה למה "מאנוור" הם תופעה חסינת צקצוק. יש לי עוד אחת. זה המקום להזכיר את "לאיבאך", הרכב היורו־טראש התעשייתי הסלובני שמשתמש במודע באסתטיקה טוטליטרית כדי ליצור מה שסלבוי ז'יזק כינה "הזדהות־יתר", כלומר להגזים את הערכים הנסתרים יותר או פחות של המדינה, לקחת אותם הכי רחוק שאפשר באופן שמביך וחותר תחת המדינה, הרבה יותר מביקורת או מחאה. זה כמו שפרשת החולצות המודפסות של אותה יחידה צבאית שעל גביהן נראו נשים פלסטיניות בהריון או ילדים במרכז של עיגול מטרה הביכה את הצבא הרבה יותר ממיליון משמרות מחאה מול משרד הביטחון. עכשיו, ל"מאנוור" אין שום כוונות לייצר מנגנון חתרני של הזדהות יתר. ועם זאת, מה שמשותף להם ול"לאיבאך" הוא היעדר אירוניה.

היכולת לייצר מפגן כל כך טוטאלי של אסתטיקה כל כך מטומטמת וסוחפת (ושוב, אני מתכוון לזה כמחמאה), מבוססת בראש ובראשונה על כך שהאמן לא מעמיד את עצמו מבחוץ או מעל למה שהוא עושה. אין ציניות ואין אירוניה. בהחלט ישנה מודעות. ג'ואי דמאיו לא מטומטם, הוא יודע שזה מה שהקהל שלו רוצה ושזה מה שמפרנס אותו כמוזיקאי. אבל אם הוא לא היה אוהב את זה בעצמו זה לא היה עובד. בכל אופן, אם זה מרגיע אתכם במשהו, אספר לכם שדגלי כל המדינות כמעט הונפו על מסכי הווידאו במהלך ההופעה, ואפשר רק לשער שבכל מדינה אליה מגיע צבא הכיבוש המאנוורי, ההופעה מסתיימת עם דגל הלאום הרלוונטי. אם יש כאן אלמנט של אהדה לישראל שחורג מהספקטאקל הרגיל של הלהקה, אז, שוב, הוא נבלע לתוך חוויית פנטזיה טוטלית שמתקיימת ויכולה להתממש בכזאת אפקטיביות אך ורק בהקשר בידורי המנותק מהבנאליה והציניות של העולם האמיתי.

מאנוור בעצם מעלים מופע נוסטלגיה לילדות שבה האמנו שיש טובים ורעים ושלא כולם אותו חרא. יחד עם זאת, שוב, לא אתתמם, ואודה שלא מן הנמנע ש"מאנוור" יכולים לשמש מכשיר תעמולה שיפיח חיים מחודשים בערכים שכרגע מזוהמים בציניות מכוערת של פוליטיקאים. אם מישהו במשרד הביטחון נמצא בקשר כלשהו עם המציאות, הוא צריך לקחת את "מאנוור" לסיבוב הופעות בבה"דים ברחבי הארץ. הסכסוך ייפתר אחת ולתמיד, ולא בדרכי שלום. כאילו, היי, אני השתכנעתי! אם מלחמות הן חלק מההתנהגות האנושית, תמיד היו ותמיד יהיו, מוטב שנחגוג אותן ומוטב שנקפיד להיות בצד המנצח. יאללה להפציץ את איראן! לפלוש לסוריה על אופנועים! לעלות על פתח תקווה עם גרזנים! אה, פתח תקווה זה שלנו? לא משנה! ליתר ביטחון! לכו תדעו!

ועכשיו, ברשותכם, אני הולך לשים דגל ישראל ענק על המרפסת ולצרוח "מוות למטאל שקרי" על עוברים ושבים.

"מאנוור", האנגר 11, 21.5

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ