"שתיקתו של ברוך": המוסיקה של שארית חיי האב המת

המלחינה אלה מילך-שריף היא גם אחת הגיבורות של האופרה שכתבה על חייו, מותו וחייו של אביה, שאיבד בשואה משפחה אחת והקים כאן משפחה שנייה, שבנותיה היו צריכות ללמוד לחיות עם השתיקה והאלימות והכאב שאין לו מלים. אבל המוסיקה מדברת והבמאי עידו ריקלין והמנצח נעם צור היו קשובים לכל

מיכאל הנדלזלץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ

מתקרת קדמת הבמה תלויים קרעי יריעות  בד בגוון חול, ועליהם בכתב ידו, בפולנית, של ד"ר ברוך מילך, דפי יומן שרשם במחבוא בימי מלחמת העולם השנייה בפולין, אחרי שאיבד כבר את אשתו ובנו הקטן, ולפני שהיה עד לאחיו החונק למוות את בנו הקטן כדי קולו של זה לא יסגיר אותם. על הבמה יושב אנסמבל המאה ה-21, עם המנצח נעם צור. יריעת בד באותו גוון תלויה מלמעלה, מסתירה בחלקה את התזמורת, ועל הבמה שרה יפעת פחימה-וייסקופף, בשמלה אדומה, את סיפור הבת, דור שני שגדלה עם הורים שותקים ואדישים. לפתע תופסת יד מאחורי היריעה את ידה, וקולו של ילד (עמרי איזנבוד) קורא לה.

האופרה "שתיקתו של ברוך" הוא סיפור הכעס וההתפייסות של המלחינה אלה מילך-שריף (וגם של אחותה המנוחה, עמיתתי אשת התיאטרון שוש אביגל) עם הוריה: אביה (שר-משחק אותו עודד רייך), ששרד משם ובנה כאן חיים חדשים עם אשה שניה (אפרת אשכנזי) שגם היא שרדה משם, וחוותה גם אונס אכזרי. תחילה הייתה שתיקה ואלימות לא עצורה, ואחר כך הסיפור הנורא (והלא ייחודי). אז נכון שאמרו שאחרי אשוויץ אפשר רק לשתוק, אבל יש גם מוסיקה.

אלה מילך-שריף, המלחינה ואחת מהדמויות באופרה. אותו ואת בנותיוצילום: דניאל צ'צ'יק

ויריעת המוסיקה של מילך-שריף, הבנויה ממרקם צלילי המלווה את הסיפור (את הליברית כתבה יעל רונן; האופרה בוצעה לראשונה בגרמנית, וזו בכורתה העולמית בעברית) , והחיים אתו, ומעבדת גם שיר ערש יידי, ושיר אהבה רוסי-ישראלי (סרצה-רינה). המוסיקה הזו מדברת בהבעה רבה כשמצד אחד החיים החדשים מכאן, בצבעי אדום, כחול ושחור, ומצד שני חיי המוות והזיכרון והרוחות משם, בחלוקים בצבעי חול עכור, השולחות ידיים למי שמנסים לחיות ואולי גם לאהוב. תמונת שירי הערש המתמזגים מכאן לשם היא כואבת ויפה מאוד.

הבמאי עידו ריקלין, עם המעצבים סבטלנה ברגר, אורן דר ועדי שימרוני הצליחו להוביל את הסיפור שמצד אחד הוא נורא וגרפי, ומצד שני מרומז ומסוגנן, עם יריעת הבד, וקטעי קרשים, ושני פנסים על במה ריקה. ונכון שזה נושא שכבר דובר בו, ומוסיקה בת זמננו שגם חיה לעצמה, וגם מאיירת וגם מלווה ומביעה, אבל בסופו של דבר זה הסיפור של רבים מאתנו, דרמטי עד אימה, משתק, מחפש את צלילי השתיקה, והזעם, והניסיון להבין, לסלוח, להרכין ראש בענווה מפני הכאב הנורא הכללי, מבלי לוותר על הסבל הקטן, האנושי, הפרטי.

לכאורה מתבקש לנתח ולהעריך. אבל אני לא יכול. מצאתי את עצמי עוקב, מעורב, עצוב, מזדהה, נסחף וגם מאופק במוסיקת השתיקה של שארית החיים של האב המת משם וכאב אלה שנולדו לו כאן. ספרו של מילך, שבנותיו הוציאו לאור אחרי מותו, לבקשתו, נקרא "שתיקת השמיים". אבל המוסיקה מדברת, ועוזרת למצוא ולהוביל את המלים, ואת הסליחה לאלה שחיו את שארית חייהם כך, כי לא יכלו אחרת.  

"שתיקתו של ברוך", אופרה קאמרית מאת אלה מילך-שריף. ליברית: יעל רונן. במאי: עידו ריקלין. תפאורה: סבטלנה ברגר. תלבושות: אורן דר. תאורה: עדי שימרוני. במסגרת חג המוסיקה הישראלית ה-17 במוזיאון תל אביב. הצגה נוספת ביום חמישי ב-1200.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ