"הלב הנורמלי": סקס והפוליטיקה הגאה

המחזה נכתב לפני יותר משלושים שנה וכולו תחושת שליחות בנושא האיידס והפוליטיקה הגאה. בעניין האיידס אנחנו יודעים היום הרבה יותר, אך דומה שהפוליטיקה הגאה עדיין תקועה באותו ארון. ההפקה העצמאית הזאת חדורה גם היא תחושת שליחות, אך זוהי יותר מכל שליחות של עשיה תיאטרונית הגונה

מיכאל הנדלזלץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ

מחזהו של לארי קריימר ״הלב הנורמלי״ נכתב בראשית שנות השמונים של המאה שעברה, כשהאיידס היה עדיין תעלומה מאיימת. הוא מלא זעם ותחושת שליחות לעורר את המודעות למחלה והשלכותיה על הקהילה הגאה ועל העולם כולו, אבל לא פחות מכך הוא עוסק במורכבות של הפוליטיקה הגאה, הקרועה בין הרצון להישאר בארון והצורך לצאת ממנו בצעקה גדולה.

בשנים שעברו מאז אנחנו יודעים הרבה יותר על האיידס, כולל העובדה שאפשר לחיות עם זה, אבל דווקא נירמול האימה של אתמול טומן בחובו סכנה גדולה יותר, ועליה רומז המחזה של קריימר: הצורך של הקהילה הגאה לברר לעצמה היטב את הפוליטיקה שלה, שבה המלחמה לטובת הכלל עלולה להיות הרסנית לפרט.

האקטיביסט (אודי פרסי) והרופאה (מיטל אבני) במאבק למען החייםצילום: זיו שדה

אחד הרגעים היפים בעיני במחזה של קריימר היא אבחנתו שהצורך של הגברים הגאים בסקס הוא הדרך שלהם למצוא אינטימיות שהחברה הנורמלית מקשה עליהם ללמוד לחוש. בזה, כך נדמה, לא השתנה דבר. אבל היפה במחזה הוא דווקא רגעי האינטימיות שאינם סקס, בין גברים - הנובעים אמנם ממצוקה ואימת מוות - שהמחזה מזמן לדמויות, לשחקנים ולקהל.

יוזם ובמאי ההפקה הזאת ליאור סורוקה (גילוי נאות: עמית לעבודה במערכת ״הארץ״, אבל גם המחזה עוסק בקשר המגביל בין ה״עניין״ ומידת המעורבות של עיתונאים בו) היטיב להשיג את האינטימיות הזאת מצוות שחקניו, הגדול יחסית להפקת שוליים עצמאית לגמרי. לאורך ההצגה מרכז העניין הוא בדמויות ובשחקנים, כשהבמה (בבית הגאה, שהרי אין מקום מתאים יותר להפקה הזו) ריקה, למעט כיסאות ואביזרים מעטים המוכנסים לתוכה, והיא הולכת ומתבלגנת לקראת הסוף, ממש כמו שקורה לעלילה.

צוות השחקנים כולו ראוי להערכה רבה: עודד גוגנהיים, יפתח רווה, ישי בן משה, אורי לחמי וארז שהרבני. את שאר המלים אני רוצה לייחד להתפעלות מהופעתם של שלושה: טל קלאי בתפקיד ההומו המוחצן, שמרשים בעיבוד המדויק של סממני ההתנהגות ובהומור העצמי הקורן ממנו; מיטל אבני, האשה היחידה בערב הגברים הזה, בדמות ד״ר ברוקנר, מהראשונות שהתמודדו בתופעה של איידס, המביאה לבמה רוך ובגרות והחלטיות; ובעיקר אודי פרסי בתפקיד הראשי של נד האקטיביסט, המנסה לשווא גם לשנות את המציאות וגם לשרוד בתוכה מבלי לאבד את עצמו, והוא כריזמטי, נוגע ללב ומרתק.

זוהי הפקה עם תחושת שליחות. לא רק שליחותו של הנושא והקהילה, אלא זו הפרוזאית יותר של עשיית תיאטרון צנועה ומסורה.

״הלב הנורמלי״ מאת לארי קריימר. תרגום: נועה מרום. תפאורה: לירון מינקין. מוסיקה: גל לב. תאורה: אורי רובינשטיין. תלבושות: מיטל אבני. בימוי: ליאור סורוקה. הפקה עצמאית המוצגת במרכז הגאה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ