"מחכים לגודו": כבול למציאות, ביידיש

מחזה האבסורד האולטימטיבי על אנשים מחפשי משמעות באמצע שום מקום מבוסס על פרטים מציאותיים מאוד על יהודים בזמן השואה בצרפת הכבושה. לכן יש היגיון רב לשחק אותו ביידיש, אלא שהמציאות מציפה ומרדדת את המחזה

מיכאל הנדלזלץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מיכאל הנדלזלץ

המחזה הזה של סמואל בקט האירי נחשב ליצירה הדרמטית המשמעותית ביותר במאה העשרים, ולתמצית ניסוח מצבו של האדם המודרני, נטוש באמצע שום מקום, מחכה למשמעות שלעולם לא תגיע, והולך מבלי ללכת.

ההפקה הזאת, ביידיש, בתרגומו ובימויו של יהושע סובול היא סוג של הגשמת עבודת מחקר של שני חוקרים צרפתיים, שעל סמך גירסאות ראשונות של המחזה ופרטים ביוגרפיים והיסטוריים ממקמים את הנוודים גוגו ודידי, הכל-אדם המודרני בתוך מציאות מוגדרת ונוראה של צרפת הכבושה על ידי הנאצים בראשית 1943. וכן, השניים הם יהודים, המחכים במקום ספציפי מאוד (שלטי דרכים עם המרחק לספרד, רומא וירושלים תלויים על העץ היחיד שעל הבמה) למבריח גבולות ספרדי – הוא גודו, בשום פנים ואופן לא אלוהים - שימלט אותם ממוות בטוח.

דידי (דורי אנגל) וגוגו (יובל רפפורט) היהודים, עם מזוודות על פסי הרכבתצילום: ז'ראר אלון

אלה פרטים מרתקים, ועצם הרעיון לראות את מחזה האבסורד האולטימטיבי הזה שנכתב על ידי אירי בצרפתית ביידיש, ובסוג של ריאליזם מפורט עד דק (תאריכים בכתוביות, קולות פיצוצים) מפעים את הדמיון. והכל הרי מצלצל יותר טוב ביידיש.

אז זהו, שלא כל כך. לא מפני שהרעיון הזה ופרטיו הרבים אינו מרתק (בדף התוכניה), אלא מפני שמה שנוסף לבמה מצד המציאות גורע ממה שיש במחזה הנפלא הזה דווקא בגלל סוג מסוים של סגפנות אסתטית שיש במלותיו. אז נכון שדורי אנגל כוולדימיר ויובל רפפורט כאסטרגון שובים את הלב והופכים את הטקסט הפיוטי של בקט לארצי ועסיסי מאוד ביידיש, ואי אפשר לעמוד בפני הקסם של יעקב בודו כלאקי (המקור לנאומו המוטרף הם עינויים שעבר ידיד של בקט שנדרש לדקלם שירה על ידי אנשי הגסטפו), באטיות מרוכזת בג'יבריש רב-לשוני, ועמנואל חנון הוא פוצו משת"פ-מלשין בצרפתית ויונתן שוורץ הוא הנער הדובר ספרדית.

אבל זה לא מצליח להסיח את הדעת מן החופש שנטל לעצמו סובול המתרגם בתוספות יידיות ארציות, ומן העובדה שהמציאות משבשת את הדיוק האסתטי והרגשי של הטקסט. ואני חושש שהסיבה העיקרית היא שסובול הבמאי לא מצא את הדרך הנכונה לנצל את המחקר הטקסטואלי במקורות המחזה בצורה שתעשיר את ההצגה, והמציאות – כמו שהיא נוהגת לעשות (והדוגמא המובהקת היא כל הפרק הריאליסטי של תולדות התיאטרון) מפריעה לתיאטרון כשהיא מציפה אותו.

מצד שני, המחזה הזה של בקט הוא כל כך נפלא, שהוא מסוגל לגבור – אם לצופה יש סבלנות ונדיבות ואורך רוח – על כל הפקה שלו. לכן אני שמח שראיתי אותה, כי למדתי ממנה הרבה על המחזה, גם אם בחלק מן הזמן הצטערתי על מה שנפרט כאן על הבמה לכסף קטן מדי.

היידישפיל מעלה את "מחכים לגודו" מאת סמיאול בקט. תרגום ליידיש ובימוי: יהושע סובול. תפאורה ותלבושות: עדנה סובול. תאורה: מישה צ'רניאבסקי ואינה מלקין. מוזיקה: עודד גדיר.

תגובות