"אופרה בגרוש": פרי עץ התליה טוב ורע

ההפקה של הקאמרי למחזה של ברכט היא קודם כל תיאטרון מבריק וסוחף, אבל באותו הזמן היא הצגת מחאה פוליטית-חברתית שמדברת אל ועל הקהל של ישראל היום. וכן, עוד פעם צריך להודות שאיתי טיראן הוא שחקן גדול

מיכאל הנדלזלץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מיכאל הנדלזלץ

טוב, אפשר להתייחס לזה כאל בידור אסקפיסטי משובח: יצירה תיאטרונית-מוסיקלית של ברטולט ברכט וקורט וייל שלחניה הולכים לפניה עוד מגרמניה ב-1928, לפני שהיא היתה משהו שאליו אסור להשוות, והעלילה מתרחשת בכלל בלונדון ברבע האחרון של המאה ה-19. אפשר להתרווח בכסא וליהנות מבידור משובח.

כי מה שייך לנו סיפור על שני אנשי צבא שיחד דיכאו ושחטו שבטים לא מוכרים בשטח כבוש, ואחר כך אחד נעשה למפקד משטרה מושחת והשני למאפיונר אכזרי, אבל הידידות מימי הצבא קושרת אותם והם אוכלים זה מידו של זה; ויש טייקונים היודעים להתפרנס מניצול העוני על ידי ארגונו לעסק מכניס. ויש זונות, שמוכרות אהבה ואת הגברים שהן אוהבות לכל המרבה במחיר. ויצר המין, שמשמן הרבה גלגלים, והמאפיונר מסתבך בין בתו של מפקד המשטרה לבתו של טייקון הקבצנים. והכל הוא מכונה משומנת היטב בה כולם חיים מכולם, ומתחת לפני השטח רוחש העוני המנוול שמאיים להתפרץ באלימות בגלל יוקר המחיה והעדר התקווה והשחיתות המפוארת והגלויה.

מקי (איתי טיראן) בבורדל של ג'ני (הלנה ירלובה)צילום: דניאל קמינסקי

זהו עולם שבו כולם כבר טעמו מפרי עץ התלייה טוב ורע, ואף אחד כבר לא יודע באמת מה טוב ומה רע, ולמי ומתי. ואפשר בעצם לחיות טוב מאוד, וללכת לתיאטרון עשוי מעולה ולהתבדר, אם יודעים להיות רעים, כלומר להתעלם מהעוני ושוכחים שמי שנושא באחריות אלה לא דגי הרקק שטורפים זה את זה, אלא המנהיגים המושחתים מלמעלה שמנצלים את כל זה כדי להישאר בשלטון. כל זה הרי לא שייך לישראל 2015.

וזה מה שכל כך מבריק בהפקה הזאת שביים "ללקק את האצבעות" גלעד קמחי בתיאטרון הקאמרי: היא קודם כל היצירה ההיא של ברכט ווייל, בתרגום חדש, בכל המלים העבריות הנכונות של דורי פרנס, ובעיבוד מוסיקלי מעולה (ניהול מוסיקלי אמיר לקנר; ניצוח: רועי אופנהיים) כשהנגנים יושבים על מגדלי פיגומים על הבמה, שבעת הצורך הופכים לבית כלא, ובית זונות, ומלון פשפשים (תפאורה: ערן עצמון). וזה קודם כל מתרחש על במת תיאטרון גדולה, עם תאורה מרהיבה (אבי יונה בואנו במבי), וכל זה מתחבר באנרגיה סוחפת של כולם על הבמה, ובמקצעיות מרהיבה של שירה, ריקוד (קמחי גם אחראי לכוריאוגרפיה עם נדב צלנר).

וכל זה עוד לפני שהתחלתי למנות ולשבח את הליהוק, של הגוורדיה הוותיקה והצעירה: יוסי גרבר המופלא בשלושה תפקידים, צעיר ורהוט ומלא עזוז, וגדי יגיל שרק משביח מתפקיד לתפקיד כמר פיצ'ם, ועירית קפלן העולה על גדותיה כסליה פיצ'ם אשתו, והלנה ירלובה כג'ני בורדלה הכובשת, ותחיה דנון כדולי, ושמחה ברבירו מלא החיים כטייגר בראון, ושתי הנשים של מקי, צעירות סוערות ועסיסיות – כנרת לימוני כלוסי ומירב שירום, שרק אתמול נולדה, כפולי. טוב, אמנה כבר גם את שאר הלהקה כי כולם חלק מן הקונצרט המלהיב הזה: טל וייס, גלעד שמואלי, ערן מור (פילץ'), גיל ויינברג, ערן שראל, בת אל פאפורה, רוני שיינדורף ואנסטסיה פיין. כולם משחקים, רוקדים ושרים ומבינים כל מלה והברה (הדרכה קולית: דוקי עצמון).

ולבסוף איתי טיראן בתפקיד מקי סכינאי, שכדמות הוא כל הזמן שחקן מודע לעצמו, המתחמן את העלילה, ולרגעים נראה כריצ'רד השלישי במאה אחרת. ובכלל חלק גדול מהלהקה הזאת חג סביב טיראן בתיאטרון הקאמרי, בריצ'רדים, וב"מה עכשיו איש קטן" ו"סירנו" (שפרנס תרגם וקמחי ביים). לכתוב עוד פעם שטיראן הוא שחקן ענק? מה לעשות, הוא שוב כזה.

ומה שמייחד את ההפקה הזאת שהיא קודם כל תיאטרון מבריק וסוחף; אבל באותו הזמן היא הצגת מחאה פוליטית-חברתית שמדברת אל ועל הקהל של ישראל היום, ולכן חלק מן השירים מושר-מוטח ישירות אל הקהל (סוף המערכה הראשונה). לכן זה תיאטרון פוליטי מעולה: כי הוא קודם כל תיאטרון מעולה, והפוליטיקה שלו היא בפ' רבתי, ולא מוגשת בכפית קטנה של מציאות ישראלית.

המחשבה העצובה שלי, עם זאת, היתה שכשישבתי באולם הקאמרי והיה לי טוב כי נהנתי מן השחיתות המפוארת והמבדרת שמתאר התיאטרון הזה – והבנתי את האמירה הפוליטית הלא ישירה שלו – הייתי בעצם גם רע, כי בכך התעלמתי מעוולות המציאות שבה אני חי, ולא תבעתי מן המושחתים שלמעלה דין וחשבון. אבל רק כשמטשטשים את ההבדל בין הטוב והרע אפשר כנראה להינצל מעץ התלייה, בהחלטה שרירותית של העלילה.

התיאטרון הקאמרי מעלה "אופרה בגרוש" מאת ברטולט ברכט וקורט וייל. תרגום: דורי פרנס. בימוי: גלעד קמחי. תפאורה: ערן עצמון. תלבושות: אולה שבצוב. ניהול מוסיקלי: אמיר לקנר. כוראוגרפיה: נדב צלנר וגלעד קמחי. תאורה: אבי יונה בואנו (במבי). מנצח (על הרכב התזמורת הסימפונית חיפה): רועי אופנהיים.

תגובות