"דון קיחוטה": משוגע איש הרוח א'

דמותו של דון קיחוטה היא רק תירוץ בהצגה של רועי חן ויבגני אריה; נושא לפנטזיה על החופש לחלום דווקא בכלא. והם מציעים פשר כפול - שני שחקנים ראשיים לסירוגין בהפקה אחת. הערב ראיתי את דורון תבורי המרתק

מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ

אולי התמונה היפה ביותר בהצגה הזאת היא האחרונה – ואת פרטיה אינני יכול לגלות – בה מתחוור סופית שכוחו של דון קיחוטה איננו במה שהיה באמת (במידה שמישהו יכול להתחייב מה זה "באמת"), אלא במה שהוא מהווה בדמיונם של מי שקראו את סיפורו: יכול להיות שהיה מטורף; יכול להיות שהיה חולם שהצליח להפיח משמעות ב"חלום בלתי אפשרי" (קולו של ז'ק ברל מהגרסה הצרפתית של המחזמר "איש למנשה" הוא חלק מהפסקול המבריק של ההצגה). אבל הוא עצמו הוא לא העניין כאן, אלא מה שהוא מסמל עבור האנשים שקראו וחוו את סיפורו.

המחזה של רועי חן על המיתוס של דון קיחוטה (והגיע הזמן להכיר בתרומתו האדירה של חן לעשיייה של תיאטרון גשר בשנים האחרונות, כמו למשל ב"מסעות אודיסאוס" או "אליס") מתרחש בשני מקומות: בבית כלא, בחלק הראשון, ובבית חולים לחולי רוח בחלק השני. אלה שני מקומות הכולאים בהם את גוף האדם, וכאן שניהם משחררים את רוחו, באמצעות דמותו של "האביר בן דמות היגון" שלא נלאה להילחם בטחנות רוח, או לחלום על דולסינאה שלו.

יבגני אריה מוכיח עוד פעם שהוא אשף של תיאטרון, עם שותפיו: התפאורן סמיון פסטוך, שהחלל המוקף קירות חלודים שעיצב יכול להיות כל מקום התרחשות שדון קיחוטה הוזה בנפשו; מעצבת התלבושות סטפניה גראורוגקייטה, שחבורת הכבשים שעיצבה תישאר בזכרוני זמן רב, המוסיקאי אבי בנימין והתאורן איגור קפוסטין. לא בפעם הראשונה בתיאטרון גשר אני מוצא עצמי די מהר מוותר על תפקידי כצופה מנתח ומתמסר לחוויה הוויזואלית. המעמדים בהם טירופו של דון קיחוטה מתהווה על הבמה – הכבשים, בית הזונות או ספינת העבדים – היו קסומים ממש.

אבל אם דמותו של דון קיחוטה היא משנית, שהרי היא רק כלי קיבול לחלומותינו, הרי השחקן שמגלם את מי שמתמסר לדת החילונית של האביר הלוחם בטחנות הרוח הזה, היא מוקד החוויה התיאטרונית.

נכון, גם הדמויות שסביבו חשובות, ובעיקר מי שמגלם בדמיונו של קיחוטה את נושא כליו, סנשו פנסה, אותו מגלם בחן בלתי רגיל אלכסנדר סנדרוביץ'. להקה גדולה מקיפה אותו ואת אדונו הבימתי, ומתוכה צריך לציין את נטשה מנור, שמצליחה לרגע להראות לנו את מצוקתה – ולא את אי-קיומה – של דולסינאה.

הכותרת "משוגע איש הרוח א'" נועדה לרמז שבהפקה הזאת של "גשר" יש שני דון קיחוטה. הערב ראיתי את דורון תבורי, האסיר המתמסר לספר והמטורף שמסרב לוותר על חלום החירות שלו. יש משהו באיפוק של תבורי, ובדיוק של העבודה שלו, חסרת הפשרות בקול ובגוף, שגורם לצופה להתמסר לו; לא לאהוב אותו או לרחם עליו: פשוט להתמסר לפקעת הכאב שהוא מקרין מהבמה.

והערב אחזור לאולם גשר ביפו כדי לבקר שום את האיים הצפים של היופי בהצגה הזאת, כשהפעם יעמוד במרכזה סשה דמידוב. אני די מרגיש כפושע שמשתוקק לחזור למקום הפשע, גם כי לחלום, ולראות (ולעשות) תיאטרון לעולם אינו יכול להיות פשע.

תיאטרון גשר מעלה "אני דון קיחוטה" מאת רועי חן בהשראת הרומן של מיגל דה סרוונטס. בימוי: יבגני אריה. תפאורה: סמיון פסטוך. תלבושות: סטפניה גראורוגקייטה. תאורה: איגור קפוסטין. מוסיקה: אבי בנימין.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ