בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"על האש": דור לדור יביע פוסט-טראומה

דרור קרן מביא לבמה - כמחזאי ובמאי; הפעם לא כשחקן - פיסת ישראליות שהיא הלם קרב קולקטיווי, בין אימי העבר וחרדות מהעתיד. קבוצה מעולה של שחקנים ותיקים וצעירים חווים עם קהל תרפיה קבוצתית ישראלית

10תגובות
כל הלהקה, רגע לפני ההתפרצות הגדולה ,על האש" (מימין לשמאל): יוסי קאנץ, אדם שפר, שלי בן יוסף, אודיה קורן, עירית קפלן, אסף מרון, רמי ברוך, אבישי מרידור, מרים זוהר ולנה אנה כסטורפ,
גדי דגון

מחזהו החדש של דרור קרן "על האש", בבימויו, מתכתב באופן לא מתוכנן – אני מניח – עם הכרזתו קוטלת התקווה של ראש הממשלה בנימין נתניהו לפיה "לנצח נחיה על החרב". מסיבת יום העצמאות משפחתית בקיבוץ בעמק יזרעאל, ערב עוד מבצע צבאי אחד שלקראתו כבר יש גיוס הופכת לבירור בין-דורי על "מאיפה באנו" (מהשואה, כמובן) ו"לאן פנינו" (עוד דור ועוד מלחמה שיותירו עוד משפחות שכולות) ובעיקר מה אנחנו עושים כאן ועכשיו, ולמה.

מורדי, בנם של ותיקי הקיבוץ שבעמק, רוחלה וצביקה, חזר מאחד מאותם המבצעים-מלחמות שהם חיינו בהלם קרב. אחרי שהתאושש מעט, עזב לברלין, ועתה הוא חוזר לביקור לא מתוכנן, עם יוהנה, חברתו הגרמנייה, מצטמרר ומתקפד עם כל "בום" וכל מטוס שחולף מעל הבית, ולא מוכן לחיות כך עוד. למסיבה מגיעה גם תרצה, אלמנת מלחמה שבנה היחיד גויס למילואים, והיא חרדה וצמודה לטלוויזיה, מחכה לבשורה; וגם אבינעם, קיבוצניק ותיק שתוהה על מה הוא כועס על עצמו יותר: שאכפת לו, או שעדיין אכפת לו. וגם בתו אלונה, המתגרשת שעזבה את הקיבוץ, והיא ה"אקסית" של מורדי. וגם גיזלה, אמו של צביקה, ניצולת השואה והעולה הבלתי לגאלית, עם המטפל הסרי-לנקי שלה ראג'ה.

נכון שאך זה עתה הבעתי את חוסר אמוני בריאליזם הבימתי לכשעצמו, אבל פיסת ה"ישראליאנה" שמביא קרן לבמה איננה ריאליזם: היא משתמשת במראית עין ריאליסטית כדי לומר את דברה הנוקב. וכך הדשא של חצר הבית הקיבוצי – בקיבוץ שהוא גם הצל המתפורר של עצמו - מלאה קרחות ובלויה, והעץ שבחצר חלה ונגדע (שלא כמו עץ הדובדבנים העומד עדיין בחצר בו גדלה גיזלה בברלין). הסיטואציה שבונה קרן יוצרת צפיות שהנה יבוא המבשר שיודיע על נפילת בנה של תרצה, אבל הוא עצמו – החיל גלעד, בן דורם של מורדי ואלונה - מגיע לחופשה קצרה מהצבא, מוכן בכל רגע להיקרא "להיכנס" לאיזשהו שם (כשדיברו על כך מהבמה, צופה אחד, ראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל לשעבר יצא מהאולם; זכות השמורה לכל צופה וסיבותיו עימו).

קרן המחזאי והבמאי מתזמר היטב את המיקרוקוסמוס הישראלי הזה, כשמתוך הרצון לחגוג את עצמאותנו, רגע אחרי שזכרנו את מתינו, כולם נמצאים תמיד בפוסט-טראומה ממה שהיה, ומתכוננים לטראומה שלבטח תבוא: כור היתוך הרגשות הבין-דורי החי על זיכרון אימי העבר והחרדות משואות העתיד מתבוסס בהווה ומסרב לעסוק בו (כדי לעקוף את החרדות והכאבים ולחיות; פשוט לחיות), והצופה מוצא עצמו עד לארבע התפרצויות עוקבות: של מורדי בין הכדורים שנטל לאלכוהול בו הוא מכהה את כאביו ומתחשבן עם כולם, של צביקה המנסה להכיל ולהבין את כאב בנו ובכל זאת להמשיך לחיות, של רוחלה, הצופה בחוסר אונים בכאב הקשר בין בעלה לבנה ושל תרצה, שכבר שכלה בעל, ועתה היא צופה בבנה החי בהפוגה מתמדת, ונקרא לחזית.

השחקנית עירית קפלן, מימין, בתפקיד תרצה, מביטה בדאגה על בנה גלעד (אסף מרון) המדים, ומולו עומד מורדי ( אבישי מרידור) המחזיק ברובהו.ברגע דגלי ישראל קטנים (
גדי דגון

כתשעים דקות של דינמיקה קבוצתית כואבת שאני מניח שאין צופה ישראלי שלא ימצא את עצמו בחלק ממנה. להקת שחקנים מעולה מעניקה חיים לדמויות שמתמרנות בין הכאב להעמדת הפנים, הזיכרונות, הבדיחות החוזרות על עצמן והחרדות: מרים זוהר בתפקיד גיזלה הסבתא, הפותחת ונועלת את ההצגה, כי היא היחידה שראתה כבר את הכול, ביובש ועוצמה וגם חום ורוך לנכדה וגם לחברתו הגרמנייה; יוסי קאנץ בתפקיד אבינועם, רגיש ורגשן, מגוחך וילדותי; רמי ברוך בתפקיד מעולה של צביקה, בן דור האבות המסתיר את חרדתו בהומור גמלוני ומתפרץ בכאב מגומגם וזועם. ושתי הנשים שמצליחות לתמרן להפליא בין חום גיחוך ורוך, ובין כאב וכעס שנובע מחוסר אונים, כל אחת בדרכה הייחודית: אודיה קורן שמוכיחה שוב ושוב איזו שחקנית דרמטית מעולה היא, ועירית קפלן שמסוגלת לעבור באחת מטרחנות חביבה וטעונה להתפרצות אנרגיה סוערת של כאב ואכזבה וחרדה, תערובת ישראלית להפליא. את קבוצת הותיקים המעולים האלה משלימה קבוצת שחקנים צעירים בהופעת בכורה על הבמה: אבישי מרידור (מורדי), לנה אנה כסטרופ (יוהנה), שלי בן יוסף (אלונה), אדם שפר (ראג'ה) ואסף מרון (גלעד); הם נושאים היטב בנטל תפקידיהם, והרי ההצגה מדברת על ההווה-עתיד של דורם. בתחום הדיקציה יש להם עוד מה ללמוד מהפרטנרים הותיקים שלהם.

"על האש" היא תמצית הייאוש הישראלי הקיומי, לא הפוליטי. זאת זכותו ואף חובתו של יוצר להביא אותה אל הבמה, שכן בדיוק בשביל רגעים כאלה הבמה קיימת, לסוג כזה של תרפיה קבוצתית היא יכולה להיות אפקטיבית. קרן המחזאי והבמאי המיטיב להעלות על הבמה את הוויית הלם הקרב הקולקטיבית הזאת בכל זאת נאחז בתקווה ובאמונה שיכול – וצריך - להיות אחרת, ש"לנצח נחיה על החרב" לא רק שאינה מדיניות, אלא אלה לא חיים שראוי לחיותם.

כתבתי שזכותו של כל צופה לצאת מהצגה מכל סיבה שהיא, בתנאי שאינו מפריע לצופים אחרים. אבל לאף צופה אין זכות להשאיר את הטלפון הסלולארי שלו פועל במהלך ההצגה (למרות ההודעה בעניין; והיו כמה וכמה צלצולים במהלך ההצגה), או להישאר באולם כשהטלפון הסלולארי שלה מצלצל (כן, הצופה הבלונדינית עם המשקפיים, עליך אני מדבר), לצאת מאמצע השורה בה היא יושבת, ללכת בנחת החוצה (הצלצול נמשך כל הזמן) באחד מרגעי השיא והכאב של ההצגה. בוודאי לא לחזור לאולם ולעמוד מאחורי גבי בשורה האחרונה, כשהטלפון שלה מצלצל שוב בהתפרצות הבאה.

התיאטרון הקאמרי מציג "על האש" מאת דרור קרן ובבימויו. תפאורה: רועי ואטורי. תלבושות: רז לשם. מוסיקה: אלעד אדר. תאורה: קרן גרנק.

  



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו