בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מפיסטו": זהירות, רק שחקן

היה היה פעם, לפני שמונים שנה, בגרמניה הנאצית, שחקן מזהיר שהיה אדם קטן, ומצא את עצמו משתף פעולה עם שלטון רודני-לאומני. כל קשר למציאות שאנחנו מכירים מכאן ומעכשו הוא מקרי בלבד

27תגובות
איתי טיראן, בתלבושת מפיסטו עם פנים מאופרות בלבן, מימין, ומולו דודו ניב, קרח, בדמות הגנרל הנאצי
ז'ראר אלון

אלה אינם ימים פשוטים לתיאטרון הישראלי. הוא מסומן כמטרה על ידי שרת התרבות, מעל ראשי יוצריו מתנופף שוט של קיצוצים תקציביים, ושחקניו ושחקניותיו מתבקשים להיות בעלי השיוך העדתי הנכון, ולהיות נאמנים למי שמממן אותם. לכן טוב לפעמים ללכת לתיאטרון, ולברוח אל מחוזות הדמיון והאשליה.

המחזה של הלל מיטלפונקט על פי הרומן של קלאוס מאן מגולל סיפור לא מעכשיו ולא מכאן, ואין טעם לחפש מקבילות למה שנעשה במקומותינו, כי הרי אי אפשר בכלל – ולא בגלל שאסור – להשוות. פעם, לפני כשמונים שנה עלתה לשלטון בגרמניה, בבחירות דמוקרטיות, מפלגה שדאגה רק לטוהר החברה הגרמנית ונאמנות לערכים לאומיים. ומתברר שבאותם ימים היו אנשי תיאטרון אופורטוניסטיים – למעשה אחד כזה, מוכשר וכריזמטי להפליא - שכדי להתקדם בקריירה שלו הסכים לשרת את אותו שלטון, מסביר לעצמו שבשרתו את השטן הוא בעצם משמר למען העתיד את הערכים החשובים באמת – כמו התרבות – ובכלל, מה רוצים ממנו. והוא באמת עשה מאמץ כדי לעזור לחברים שלו, אבל קצרה ידו, כי הוא רק שחקן.

זאת לא הפעם הראשונה שהתיאטרון הישראלי פונה לספר הזה, שהוא רומן מפתח על יחסי התיאטרון והשלטון. העיבוד הזה הועלה בתיאטרון באר שבע לפני כשלושים שנה. המחזאי הילל מיטלפונקט והבמאי עמרי ניצן מגוללים על הבמה את הסיפור בו השחקן, שהיה חדור אידיאלים בראשית דרכו, רוצה לשרת את אמנותו (וגם קצת את האגו שלו) מוצא עצמו משתף פעולה, ומתמסר לרודנים כשהוא משכנע את עצמו שכך נכון, כמו קתרינה הסוררת שמדברת בסוף המחזה של שייקספיר עליה בזכות הכניעה לבעלה ושליטה. הם מגוללים את הסיפור בזהירות (אולי אף רבה מדי), כדי שחס וחלילה לא נתפתה לחשוב שיש קשר כלשהו בין העלילה שעל הבמה לבין חיינו.

זוהי הצגה מאוד תכליתית, ומתרחשת מאחורי הקלעים של תיאטרון, כשהצופים באולם הקאמרי נמצאים בעצם מאחורי הקלעים של הצגה המתרחשת לעיני קהל שנמצא מאחורי עומק הבמה. מראות, חדרי איפור, מסך, ומתלי בגדים (עם סרטי שרוול נאציים בסך מרשים) הם התפאורה, אך הבמה לרוב ריקה. אין בה כמעט רגע של שהייה של אנשים עם עצמם, אלא שרטוט התרחשות שחזקה מן האנשים שבתוכה. איתי טיראן, המגלם את התפקיד הראשי, של השחקן האופורטוניסט מגלם על הבמה את המלט (בהפקה שלא הייתי רוצה לראות) ואת מפיסטו, בהפקה שמאוד הייתי רוצה לראות. לשם שינוי, פעם אחת הוא מגלם תפקיד שאיננו גדול מהחיים. להיפך: השחקן שהוא מגלם קטן מהחיים, וטיראן כלל אינו מנסה לגרום לצופים לאהוב את הדמות: אולי הישגו הגדול כשחקן כאן הוא היכולת שלו לכבות את הזוהר שלו, ולצעוק בקול גדול "אני רק שחקן."

זה מאפשר לפרטנרים שלו לזהור, במשחק גדול, לפעמים גרוטסקי ומוקצן בכוונה: כך אלי גורנשטיין הארבעה תפקידים מצויינים, וכך דודו ניב בתפקיד הגנרל, המשמיע בארסיות מאופקת דווקא את ההערה המפורסמת על כך שכשהוא שומע את המלה תרבות הוא שולף את האקדח. גיל וינברג, שמחה ברבירו ואבישי מרדור הם השחקנים האנושיים שכמובן נכתשים במציאות הזאת, ועירית קפלן, רות אסרסאי והלנה ירלובה מגלמות את הנשים שבחיי ה"רק שחקן" – וכל אחת מעולה ברגעים המעטים שיש להן על הבמה בסיפור הזה.

שעתיים וחצי של סיפור על כך שככל שהתיאטרון רוצה להתרחק מהחיים ולומר לעצמו שהוא "רק תיאטרון" הוא מגלה שאין דבר כזה. זהו סיפור על שחקן גדול שהיה אדם קטן. וחשוב מאוד לראות אותו כדי להבין שאן דבר כזה "רק תיאטרון". וזה מה שמסוכן באמת. אבל לא לנו, כמובן. כי הסיפור הזה לא עלינו. זה עליהם, שם, מזמן.

התיאטרון הקאמרי מעלה את "מפיסטו" מאת קלאוס מאן. מחזה מאת הילל מיטלפונקט. בימוי: עמרי ניצן. תפאורה: רוני תורן. תלבושות: פולינה אדמוב. תאורה: קרן גרנק. עריכה מוסיקלית: דורי פרנס. כוריאוגרפיה: טל קון. קרבות במה: גנאדי בביצקי וגיל וינברג.

 

 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו