בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"פליישר": הוכשר בהשגחת השחקנים

מחזה בן יותר מעשרים שנה על החילוניות הישראלית ששרדה את השואה כדי להיות מובסת על ידי חרדים גאים ושתלטניים. המחזה לא השתפר עם הזמן, והמציאות התקלקלה אחרת משחזה המחזאי. אבל משחק טוב מסוגל להתגבר אפילו על זה

17תגובות
סנדרה שדה, בתפקיד ברטה בעלת האיטליז, מאחורי הדלפק, כשמימינה משקל
ז'ראר אלון

הכי קל להתחיל מהחדשות הטובות, שאותן ידעתי עוד לפני שהתחילה הצגת מחזהו של יגאל אבן-אור "פליישר", בבימויו של משה קפטן בתיאטרון הבימה: רבקה גור, נתן דטנר, נתי רביץ, דב רייזר, יגאל שדה וסנדרה שדה (לפי סדר האלף-בית) הם שישיה פותחת שיכולה לנצח בכל משחק על התפעלות הצופה (הזה שהוא אני) בכל מחזה שהוא, ויש גם קבוצת תפקידי משנה טובה. במקרה הזה יש לכל אחד מהשישיה בהצגה הזו תפקיד עם בשר, וגם גידי הומור שקרמו עור מלודרמטי מחוספס למדי, לנעוץ בו את שיני מיומנותם וכישרונם.

כשהועלה המחזה לראשונה בתיאטרון הקאמרי, לפני 22 שנים, בבימויו של עמית גזית, גם כן התפעלתי מאוד מן המשחק, אבל בעיקר ראיתי בו מניפולציה רגשית בוטה, המגוללת בעיני קהל ישראלי חילוני עלילה פנים-יהודית-אשכנזית. מה אין במחזה? ניצול שואה, פרטיזן שסרב לקחת פיצויים מהגרמנים (נתן דטנר, כואב ומאופק) ולכן הוא מתפרנס בקושי מן האטליז – שמו "פליישר", כמובן - הלא כשר שלו, אחרי שלחם בהצטיינות במלחמת השחרור ובנה את ביתו במו ידיו; לצדו אשתו האהובה ברטה, ניצולת המחנות (סנדרה שדה, שיודעת היטב לכאוב ולהכאיב בסוג של רגש יבש), בשכונה שחרדים נוהרים ומשתלטים עליה בעורמה ובחוסר רחמים. יש להם בן מעוכב בהתפתחות במוסד (ניר זליחובסקי), אבל קשיי הפרנסה מאלצים אותם להחזיר את הילד בגוף הגבר הביתה. כדי שהאטליז לא יוחרם הפליישרים מכשירים אותו ואפילו מעמידים פני דתיים, אבל זה לא עוזר להם, כי החבר החילוני שלהם, מאכער בעיריה (דב רייזר), עוזר לדתיים להקים אטליז מתחרה, ובכל מקרה לרב החדש הכשר משלו. אם לא די במלחמת דת-תרבות ופיגור שכלי ושואה יש גם שכול (בנה של המורה הותיקה לעברית דודה רוזה – רבקה גור עושה מטעמים מן התפקיד העסיסי הזה – נפל במלחמת ששת הימים ואביו-בעלה התאבד על קברו), ואונס ושריפה, והצגה שמתחילה בהלוויה (תמונה מצויינת של הומור מקאברי) מסתיימת בשתיים. היהודים החילוניים שהיו קרבנות בשואה הם בישראל שוב קרבן, הפעם של יהודים חרדים דורסניים, שניצלים מלהיות נבלים של ממש על פי העלילה בגלל שבן הפליישרים אונס את בת הרב. הגלותיות – לפי אבן אור מלפני 35 שנים – חוזרת במדינת היהודים, בה החרדי הוא הפריץ החדש, החילוני שוב מתרפס ומובס, ויש מאכער יהודי – נתי רביץ, בדרכי נועם קטלניות - שעושה מכל זה גם פרנסה.

במבט מהיום אני יכול לומר שהמחזה לא השתפר, אבל המציאות התקלקלה, אבל לאוו דווקא בכיוון שאבן-אור חזה. לא מפני שאין דוגמאות למכביר לשחיתות ואטימות חרדית במציאות, אלא מפני שאנו יודעים היום שהחזון הקודר של אבן-אור מאז (מדינת הלכה וסופה של ישראל חילונית) לא התגשם, ואילו הסכנה לישראל השפויה והנאורה של "חיה ותן לחיות" היא בעיקר מהצד הדתי-לאומני המנהל פוליטיקה של משיחיות קרבנית, פלוס וולגריזציה של פוליטיקת זהויות. כן, וגם הפלסטינאים והכיבוש.

בצד ימין שלוש דמויות משחקות קלפים ליד שולחן: דב רייזר, נתן דטנר ורבקה גור. במרכז יהודי חרדי בחליפה שחורת ומגבעת (נתי רביץ9 ומאחורי מקרר בשרים עם משקל עליו ניצבת סנדרה שדה
ז'ראר אלון

נכון, גם המציאות עורכת לנו מניפולציה רגשית, אבל היא לא חייבת לנו כלום. לעומת זאת הצגה, שהיא מניפולציה רגשית שנעשית לצופים מתוך כוונה, לא יכולה להיות כל כך דידקטית, גם עמוסה כל כך במרכיבי ישראליות-יהודיות-אשכנזית וכל כך חד-מימדית, מפורשת, נפרשת עד דק. לזכותם של השחקנים, אז ועתה, הוא שהם טוענים באמינות וברגש גם את העלילה הזאת, והדמויות האלה.

לזכותו של הבמאי משה קפטן יאמר שהוא הרגיש שהמלודרמה הדידקטית הזאת זקוקה לעיבוד ועידון סגנוני, וגייס לצורך כך את המוסיקאי יוסי בן נון, שיצר מרקם מוסיקלי מטקסטים ליתורגיים יהודיים (וזאת הנאה בפני עצמה) ואיפשר להעלות על הבמה חמישית נגנים-זמרים-כלייזמרים בגווני לבן שמנסים להפקיע את ההצגה מן הריאליזם הגס שלה. כך, למשל, תמונת האונס של בת הרב (נלי תגר) הופכת למחול של ממש (עיצוב תנועה: שרון גל) בו יד מושטת ומאוגרפת של הנגנים-זמרים היא סמל פאלי, ובת הרב מתרוצצת ביניהם, כשבנם של הפליישרים, עם פרח אדום המציץ ממכנסיו מהדס בעקבותיה. אלא שבתמונת השיא קפטן לא סומך על עצמו וקהלו, ותגר כורעת על הרצפה במרכז הבמה, פניה לקהל, ומאחוריה ניר זליחובסקי בתפקיד הבן שלויימלה מפשיל מכנסיו, ואנו חוזרים לריאליזם הבוטה.

השחקנים, כאמור, הם שעושים את ההצגה, וכולם יודעים לתמרן היטב בין הומור יבש ורגש גואה, כשהם ניחנים ביכולת הנדירה שלא להגזים. במידה מסויימת הדבר הוא בעוכרי יגאל שדה בתפקיד הרב, שמתוך כוונה – כך אני מנחש – לא לחרוג מן הטון המשחקי הנזהר מהגזמה בעלילה כל כך מוחצנת מדכא את יכולתו הקיימת להקרין יותר עצמה רגשית (כפי שיוסי ידין באותו תפקיד הצליח להפליא בבכורה בקאמרי).

העלאה מחודשת של מחזה ריאלסטי ישראלי היא תזכורת לאיך שראינו את המציאות שלנו על הבמה אז. ונכון שבהרבה פרטים של העלילה ניכרים דברי אמת, ואולי אף ביתר שאת היום, אבל בכל זאת – והיום ביתר שאת אפילו ממה שחשבתי על המחזה הזה אז – אני עדיין מייחל להצגות תיאטרון היודעות לטפל במציאות באופן מורכב יותר, מתוחכמות יותר, צפויות, בוטות וחד מימדיות פחות.

תיאטרון הבימה מעלה את "פליישר" מאת יגאל אבן אור. בימוי: משה קפטן. תפאורה: ערן עצמון. תלבושות: עפרה קונפינו. מוסיקה: יוסי בן נון. תאורה: מאיר אלון. תנועה: שרון גל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו