בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הזאבים": משל הבצל הציוני

זה קורה ב-1978, שנה אחרי ה"מהפך": ישראלי מבריק שחזר מאמריקה לישראל וממנף סיפור של עלבון אישי ומשפחתי לקריירה פוליטית מבריקה. זה מתחזה כמעט לסאטירה, הופך לטלנובלה מלודרמטית ומצליח בניגוד לכל הסיכויים בזכות התפקידים והשחקנים

10תגובות
יצחק חזקיה (מימין) בחלוק סאטן אפור, ומולו אלון דהן, בחולצה כחולה, משמאל
ז'ראר אלון

המחזה החדש של הלל מיטלפונקט בבימויו, "הזאבים", בתיאטרון הקאמרי נראה כהצגה שאיננה יודעת, או רוצה, להחליט מה היא, ומשנה פנים – או מסירה צעיפים בזה אחר זה – בתדירות היוצרת רושם שזוהי הטעייה מכוונת שנועדה להרדים את ערנות הצופים, ולומר להם משהו שאילו היה נמסר ישירות היה גורם להם לדחות אותו, או אפילו ללעוג לו.

זה מתחיל כמו עלילה מן העבר שכבר איננו כה קרוב (המאלץ את תיקי דיין בתפקיד הראשי, של האם הגדולה והמסרסת של הנרטיב הציוני המתחדש שכבר התיישן, להפליג במונולוגי אקספוזיציה): השנה היא 1978, שנה אחרי המהפך, במשק חקלאי כושל של משפחה רוויזיוניסטית דחויה בין דחויים (כמו, למשל, משפחתו של ראש ממשלתנו הנוכחי ירום הודו), המצורעים שבין המנודים שהגיעו לשלטון סוף-סוף, אבל לא נהנים ממנעמיו. החלק הזה נשמע ונראה כמו נעיצת עוד מסמר בארון הקבורה של האליטה האשכנזית שזמנה עבר, למרות שנציגיה דווקא בשלטון. איזו אמירה על ה"ישראליאנה" המתפוררת, המערסלת את עלבונותיה, דווקא כשהיא מחזיקה בהגה.

זה נמשך כטלנובלה החושפת שלדים בארון ובמיטה המשפחתית המעופשת מעט, עם גילויים מלודרמטיים הנחשפים בממזריות מקצועית של מחזאי האמון על דיאלוג עם שורות מצחיקות ובניית מחזה עשוי היטב במסורת האיבסנית בתוספת התחכום של סדרות טלוויזיוניות, כשנדמה לרגע שבסופו של דבר הכל אישי ולא פוליטי: האהבה, הכסף והמעמד משפיעים הרבה יותר מאידיאולוגיה.

תיקי דיין מולכת על הבמה, בעוד דמות ישראלית אולטימטיווית
ז'ראר אלון

וזה נגמר באמירה שממנה משתמע שפעולותיו של ראש ממשלתנו – מי שרצה להסתדר באמריקה, רכש מיומנות של הצלחה ומכירה עצמית, הרס לעצמו עתיד שם וחזר לכאן כדי להיבנות על אבל ותסבוכת משפחתית – נובעות מכך שהוא ממנף את זה לקריירה פוליטית חסרת מעצורים, בה הוא משכנע את עצמו, ותומכיו, להאמין לשקרים שהוא מוכר לעצמו ולאחרים כדי להבין שהוא שווה משהו כאן, במזרח התיכון, אחרי שנכשל שם, באמריקה.

לא, זה לא סאטירה (למרות שזה מצחיק, והרבה, ומזכיר סיטואציות שאנחנו מכירים מהעיתון שלנו והמציאות שלנו), וזה לא מחזה-מפתח על מניעי ראש ממשלתנו. בסופו של דבר זהו סיפור של נפשות אנושיות פגועות, שכל אחת מהן מנסה לייצר לעצמה סיפור אנושי שיצדיק אותה. ובמישור הזה – ולא הפוליטי, או התיאטרלי (המציאות הבימתית היא ריאליזם די מרגיז בסתמיות ובניסיונות המשמעות, עם ענפי עץ החודרים דרך קירות הבית; התפאורה היא של אלכסנדרה נרדי) – כוחה של ההצגה הזאת נובע כמעט כולו מאישיותם של השחקנים, שכל אחד מהם מנצל היטב את האפשרויות שמיטלפוקנט המחזאי והבמאי מעניק להם.

המרכז הוא, כמובן, תיקי דיין, האישה-אמא הישראלית היהודית האולטימטיווית על הבמה הישראלית: היא מהמוצא הנכון להיום, הספרדי, אבל היא גם התגשמות האם הישראלית-האשכנזית-הגדולה (אצל מיטלפונקט היא הייתה כבר גם איטה ב"עיר הנפט" ולאייטשה ב"מכולת" ואל נשכח את השתתפותה ב"מלכת אמבטיה" של חנוך לוין ואת אימהותה על החזרת המלה "אספסוף" למילון הפוליטי שלנו), והיא כמובן מצוינת, לא מפספסת פואנטה, וברגע המכריע משכנעת שכל מה שהיא עשתה ועושה הוא תוצאה של תחושת חמלה אנושית.

לצדה חשוב מאוד לציין שלישיית גברים, שכל אחד מהם ברגע הנכון בהצגה מצליח לייצר רגע אנושי שבלעדיו המרקחת הפוליטית-ריאליסטית-מלודרמטית הייתה בלתי אפשרית: דן שפירא, בן דמות נתניהו, חלקלק, חביב, רהוט, נבוך, כמעט כן אבל בכל זאת משדר איזו זחיחות של מצליחן-דה-לה-שמאטע; אלון דהן, במלאות אנושית חמה, פגועה וכואבת של הישראלי הטוב, שכל זה נעשה על חשבונו, ובעיקר יצחק חזקיה, בדמות אחי האם, ההומוסקסואל, הדחוי שבין המצורעים שבין המנודים שבשלטון, שמצליח בתנועת יד אחת (פרפור אצבעות בטרם יציאה) ובמונולוג היזכרות אחד לגנוב את ההצגה בחן שובר לב ועצוב עד אין קץ.

אוולין גניס בתפקיד קטנטן, יוסי קאנץ בתפקיד גדול יותר, המקביל מעט לתפקידו ב"על האש" של דרור קרן ותמר קינן בתפקיד כפוי הטובה של האישה שנזנחה ולכן זכתה לכוח שהיא לא ראויה לו (אני הייתי ממליץ לה לבקש ממעצב התלבושות רן לשם להחליף לה חולצה במערכה הראשונה; יותר מדי משבצות) משלימים את הליהוק שבסופו של דבר מצדיק את ההצגה ומעניק לה חיים.

התמונה האחרונה היא אזכרה למי שכל משתתפיה יודעים שאינו ראוי לכבוד שהוא זוכה לו, ובתוכה בונה פוליטיקאי צעיר, שקלט קצת אמריקה, את מעמדו הפוליטי. ואני מצאתי את עצמי שואל – ויודע כמעט בוודאות שהתשובה של המחזאי והבמאי תהיה "לא" מהדהד – האם מיטלפונקט בעצם אומר לנו שכל מה שראש ממשלתנו עושה, לטוב ולרע, נובע מהסיפור האישי-משפחתי-פוליטי שלו.

מה כל זה אומר? שבסופו של דבר משל הבצל הציוני הזה, המשיל את קליפותיו ככל שהעלילה מתקדמת, בכל זאת עבד עלי, באיזשהו אופן, למרות שמגרעותיו הטרידו אותי כמעט לכל אורכו, וזה בזכות השחקנים, שלא היו יכולים לעולל זאת לי מבלי שהמחזאי היה מגיש להם את התפקידים האלה.

התיאטרון הקאמרי מעלה "זאבים" מאת הלל מיטלפונקט ובבימויו. תפאורה: אלכסנדרה נרדי. תלבושות: רז לשם. מוסיקה: שפי ישי. תאורה: עדי שמרוני.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו