בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"האורחת": לראות את עצמך על הבמה

למרות בהצגה מסחרית, העימות הנצחי בין הורים לילדים שמוצאים עצמם פתאום הורים להוריהם, הצליח לרתק אותי

16תגובות
גדי יגיל, בחליפה אפורה, יושב על ספה צדה של גילת אנקורי
כפיר בולוטין

בדרך החוצה מן האולם שבו צפיתי במחזה החדש של סביון ליברכט, "האורחת" (בבימויה של ציפי פינס בתיאטרון בית לסין), היתה לי תחושה שחוויתי שתי הצגות בכרטיס אחד. האחת התרחשה על הבמה, וגוללה סיפור של דמויות מעוצבות להפליא על ידי שחקנים, על רקע תפאורה מושקעת, ויש להתייחס אליה על פי קני מידה מקצועיים ואסתטיים, בהתייחס לכלל חיי התיאטרון בארץ ונורמות המצופות מתיאטרון רפרטוארי. ההצגה השנייה התחוללה בין הייצוג התיאטרלי של דמויות ועלילה במציאות הישראלית בת זמננו (כמעט; העלילה מתרחשת ב-1991, ימי מלחמת המפרץ) לבין הקהל שמילא את האולם, מבוגר עד מקשיש (כלומר בגילי), שהגיב על כל רגע של יחסים מורכבים בין האלמן לאלמנה שבמרכז המחזה וילדיהם המבוגרים (הבת שלו והבן שלה), ה"נקרעים" בין הדאגה להורים ש"מאבדים את זה" לדאגה לעצמם ה"מחפשים את זה". מצאתי עצמי מעורב אישית, רגשית ומקצועית בין שתי ההצגות האלה.

בית ליסין הוא תיאטרון רפרטוארי גדול, הנתמך הכי מעט (יחסית ואבסולוטית) בכספי ציבור בהשוואה לאחיו הגדולים. המחזה של ליברכט, המבוסס על סיפורה שלה מסווג מטבע הדברים כ"מחזה מקורי", שבחיי התיאטרון בישראל נחשב היצע "רפרטוארי" מובהק, המצדיק תמיכה ציבורית. אף על פי כן, "האורחת" היא הצגה שאפשר וצריך לסווגה כתיאטרון מסחרי באופיו, ועוד עשוי כך שיש לו מראש מקדמי הצלחה אצל הקהל. האבחנה שאני עושה כאן היא בין תיאטרון כאמירה וחוויה שעיקרה אסתטית ("אמנותי", רפרטוארי או נסיוני), לבין כזו שבעיקרה מספרת לקהל סיפור שהוא אוהב ורוצה לשמע (ועל כן ישמח לרכוש כרטיסים), ללוות בצחוק ובדמע, ולהעריך אותו בהשוואה לחוויות האישיות שלו (ושלה, כמובן) כבני אדם.

בניגוד להנחה המקובלת שהמחזה המקורי זקוק לעידוד וטיפוח מיוחדים (בהשוואה לקלאסיקה ומודרנה מתורגמת) זה כ-30 שנה הצגה על מציאות ישראלית, בעיקר במסגרת ריאליסטית (כמו בחיים עכשיו או לא ממש מזמן) היא מגנט לקהל ישראלי. משנות ה-70 של המאה הקודמת (ימי עודד קוטלר בתיאטרון חיפה) ייצוג החיים בישראל על במת התיאטרון נחשב לטבעי ואהוב, ומכך נשכרו גם הפרוזה, הטלוויזיה והקולנוע הישראלי. במובן הזה, מקומו הנכון של המחזה הזה הוא בסדרת טלוויזיה. במובן מסוים ליהוקו דווקא מדגיש עובדה זו, שיש לה היבט שיווקי בולט.

זהו סיפורו של ניצול שואה קשיש שהוא אלמן טרי, בדירה ריקה. מגלם אותו גדי יגיל, ועצם כניסתו לבמה מתקבלת במחיאות כפיים ממושכות, אותן הרוויח ביושר. הוא היה כוכב בידור גדול כשהקהל באולם היה צעיר, ובשנים האחרונות הוא מוכיח שוב ושוב איזה שחקן מעולה הוא, טרגי-קומי עם נטייה ומיומנות מובהקת לקומדיה, וקלילות תנועה נפלאה. את בתו, עורכת הדין הנמרצת שגם רוכבת על אופנוע והיא אם חד הורית שלא מביאה את הנכד לסבא מספיק, מגלמת מגי אזרזר (הקהל עושה "אההה" כשהיא נכנסת לבמה, כי היא כוכבת סדרות טלוויזיה ישאלית לצד קריירת משחק תיאטרו קצרה יחסית ומצליחה מאוד). היא מקיימת דיאלוג ישיר עם הקהל, כמין "וויס-אובר" המלווה את ההתרחשות, וחושפת את רגשותיה באזניו.

שני שולחנות בית קפה על רקע מסגרת חלון. מימין מגי אזרזר ומשמאל רון שחר
כפיר בולוטין

בת דודה נמרצת של האלמן (פלורנס בלוך, שחקנית קומית מעולה, אחת המעטות מהעלייה דוברת הצרפתית שהצליחה להיקלט בתיאטרון הישראלי) משדכת לו מכרה אלמנה (שלוש פעמים) שלה, ואותה מגלמת גילת אנקורי (אחת מאושיות עולם הטלנובלה הטלוויזיונית בישראל), ואת בנה, גם הוא עורך דין נמרץ וגרוש ואב לילדה, מגלם רון שחר, המוכר היטב לצופים כמנחה "המירוץ למיליון". מכאן מתפתחת עלילה שבה הדור הצעיר נחרד מהאפשרות שהוריו עושים שטויות בגלל גילם ומצבם (שגם יסכנו את הירושה, אבל כמובן לא רק), והם מצליחים להפריד בין ההורים, להתעמת איתם באותה תערובת מוכרת של אהבה כועסת וטרוניה מתמדת של קיפוח-פיקוח. לבסוף, כשהיחסים בין הצעירים מסתדרים כצפוי, הם גם מאפשרים להוריהם להיות מאושרים.

כל זה מבוים על ידי מנהלת התיאטרון ציפי פינס באופן אפקטיבי, עם דיאלוג מרובה הברקות, וכולם משחקים טוב מאוד. התפאורה (ערן עצמון) מנסה ליצור איזו התרחקות מריאליזם מוחלט באמצעות עיוות פרספקטיבה של מעין מסגרות המקיפות את הבמה, אבל זה מעט מדי כדי ליצור אמירה אסתטית, ובעיקר מטריד את העין. שאר פתרונות העיצוב עשויים באופן סכמטי (קוליסות ושולחנות קפה הנכנסות על פסים), יעיל וצפוי. הניסיון ליצור על הבמה תמונות המתרחשות במקביל מבוצע באופן מכאני וחסר ניואנסים, כהפגנה טכנית ותו לא.

יש להצגה פן "על טבעי", בדמות אשת האלמן המתה, המופיעה בעלילה (מירי בש החולפת על הבמה בשמלה שחורה, תוך שהיא טווה על הבמה מארג חוט מר אדום). נושא המתים המשפיעים על חיי שאריהם הוא מרתק, ואף מטופל בעלילה של ליברכט באופן מעניין, אבל הגשמתו על הבמה אף היא גם פשטנית (וזאת אכן בעיה כשעוברים מפרוזה לתיאטרון) ובעיקר כזאת שנדמית – לאור מרכיבי העלילה האחרים – להיות מין סרח עודף, וזאת למרות שזהו בעצם העיקר, כפי שמעיד שמו של המחזה, "האורחת."

נדמה לי שמכל מה שכתבתי כאן (ומה שכתבתי בעבר) מובן שסוג כזה של תיאטרון, במסגרת הזאת, הוא לא כוס התה שלי. כשהוא נפלא, הוא לא מעורר שום שאלות. כשהוא טוב מאוד בסוגו (כמו ההצגה הזאת, בעיקר מבחינת היחסים, הדיאלוגים והמשחק, וגם הטיפול הקומי בנושא רציני וכואב) הוא בסדר גמור, ובידור תיאטרוני לגיטימי שיש לו קהל צרכנים שראוי שיספקוהו, אבל בסופו של דבר זהו בעיני בזבוז משאבי תיאטרון, ועדיף היה לו להיות – והיה יותר טוב לכולם – על המסך הקטן או הגדול.

אחרי שאמרתי כל זאת, אני מודה שאני לא יכול להישאר אדיש לחוויה החברתית שעברתי בהצגה הזו. קהל בני גילי ומצבי המשפחתי מילא את האולם, והגיב לכל בדל דיאלוג ורגש בין הורה מבוגר לילדו המבוגר בצחוק עד כדי נהמות השתתפות. ניכר היה שכל אחד בקהל – גם אני – ראה משהו מעצמו על הבמה. הצופים כמעט נהנו "לקחת צד" בעימות הזה בין ההורים המבוגרים והפגיעים יותר, וילדיהם המבוגרים פחות, והמוצגים כאנוכיים ותועלתניים יותר. יחד עם זאת, כשבן האלמנה על הבמה תאר את אמו, שבדכאונה מתמכרת לתכנית הטלוויזיה "דרדסים" הזוג שלפני, שנראה לי שייך לדור הילדים, קיבל אקסטזה של הזדהות.

כמו בהרבה מקרים בחיי, מצאתי עצמי נהנה בניגוד – איך לומר זאת בדיוק? – לנטייתי הטבעית והערכתי השכלתנית.

תיאטרון בית לסין מעלה "האורחת" מאת סביון ליברכט. בימוי: ציפי פינס. תפאורה: ערן עצמון. תלבושות: אורנה סמורגונסקי. מוסיקה: אמיר לקנר. תאורה: קרן גרנק. תנועה: עמית זמיר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו