בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"עפיפונים" בתיאטרון באר שבע: כולם היו אנשים

העלילה מתרחשת בצרפת לפני ובזמן מלחמת העולם השנייה, ובהצגה קורים לגיבוריה דברים רעים וקשים, ובכל זאת היא משרה אווירה של אופטימיות באנושיות, אבל מזהירה מפני הרע שבכל אחד מאתנו. יפה וחשוב

3תגובות
אביגיל הררי בשמלה לבנה במרכז הבמה וברקע בית בונה העפיפונים
מעיין קאופמן

הצגת "עפיפונים" של תיאטרון באר שבע (מחזה של עידו ריקלין על פי הרומן האחרון של רומן גארי, בבימויו) הוא סוג של "מלכודת דבש" עבור הצופה. עלילתו מתחילה בצרפת ב-1933 – תאריכי התמונות מוקרנים ברקע הבמה - בימים בהם העננים מקדירים את שמי אירופה, ואנחנו יודעים אפילו טוב מדי מה גרמה הסערה שבעקבותיהם. אבל המתרחש על הבמה כולו רומנטיקה נאיבית. הנער הצרפתי לודו פלרי מתאהב בבת עשירים פולניה, אצילה צעירה, מקסימה ומפונקת, לילה ברוניצקי, שמבלה בכפרו את חופשותיה. הוא חי בין הביקורים הלא צפויים שלה, בזכרונותיו ותקוותיו, בבית דודו, הדוור המקומי, גיבור מלחמת העולם הראשונה שהיה לפציפיסט ותחביבו בניית והעפת עפיפונים.

חלקה הימני של הבמה הוא מין שלד של עפיפון גדול בתוכו חיים לודו ודודו, כשצדה השמאלי של הבמה מייצג (שני שולחנות אדומים) את המסעדה המקומית, אותה מנהל שף עם כוכבי מישלן. מעומק הבמה מימין חודרת אליה מין להב סכין משוננת וקרה שהדמויות הולכות עליה. נכון, קצינים גרמניים אדנותיים כבר מבקרים במקום, אבל העפיפונים מרחפים להם. עד לאותו רגע שבסוף המערכה הראשונה, בשנת 1941, הבמה מתמלאת טלאים צהובים גדולים.

לא, זה לא על מה שנעשה ליהודים באירופה באמצע המאה הקודמת. זאת אומרת זה כן, אבל לא רק ולא בעיקר. ובניגוד למקובל בסיפורים כאלה – לתהות על מהות הרוע האנושי – זוהי תהייה, של גארי בספרו ושל ריקלין בהצגתו - על הטוב האנושי. כי זהו לא הסיפור היחיד שאנחנו יודעים ואוהבים לספר על עצמנו – הסבל היהודי. זהו סיפור על חייהם, מעשיהם וסבלם (כן, סבלם) של השורדים הלא יהודים, העדים, אלה שאנחנו בזים להם בדיעבד או בזמן אמיתי כ"משתפי פעולה". וזהו גם סיפור שלמרבה הצער הוא נדיר, אז ועתה, שלמרבה הפלא לא באמת מעלים אותו על נס (כי זה באופן מוזר "מתגמל" יותר להרגיש רדוף ונעזב, ולא "נח" להיות אסיר תודה למי שסייעו לנו) של צרפתים, שנהוג לראות ברובם משת"פים במלחמת העולם השניה, שדווקא פעלו ללא לאות בהצלת היהודים אז. ביניהם אותו בונה עפיפונים, שהשתמש בהם גם למרי הייחודי שלו, ששילם על כך בחייו.

מימין תום חגי בחולצה לבנה ולשמאלו אביגיל הררי בשמלה לבנה, מחזיקה סלסילת תות
מעיין קאופמן

החן המיוחד של ההצגה, בחלקה הראשון, נבנה על אווריריות התפאורה, וגם על אישיותם של השחקנים, הממלאים בחייהם את הבמה: בראש ובראשונה תום חגי, לודו, שמתבגר לעינינו ב-12 שנים, אבל לא מאבד לרגע את התערובת המקסימה של ילדותיות תמימה ובגרות מפוכחת מאוד; הוא המספר של ההצגה וגיבורה והוא מוביל אותה ביד בטוחה ונעימה להפליא. לצדו זוהרת אביגיל הררי בתפקיד לילה, עם גוון קולה המיוחד בעל הצרידות הקלה (שלא מונע ממנה לשיר להפליא) ואותה תערובת – במינון קצת אחר – של ילדותיות ובגרות. לצדם ניר מנקי בתפקיד מעיף העפיפונים, כמין מוקד של חום אנושי מגושם, ומולי שולמן מסוגנן ומאופק כשף שיש לו גאווה מקצועית ולאומית, ואם הוא נאלץ כבר לשרת נאצים, הוא יכריח אותם להעריך את המטבח שלו, ובזה יהיה נצחונו הקטן.

את הכנת המהפך במצב הרוח ובאווירה מכשירים בחלק הראשון ירון ברובינסקי בתפקיד הקצין הנאצי פון טילה (ואני ממש לא יכול לפרט כאן על תפקידו מחמת חרדת הספוילר, ואומר רק שהוא מצליח גם להטעות וגם לשכנע) ושירי גולן, המגלמת במעוף, התלהבות וחן שתיים (למעשה שלוש) דמויות נשיות מוקצנות. רון ביטרמן מגלה היטב את בעלה של אחת מהן, על שתי פניה.

כך, כשהצופה יוצא מפוייס ומשועשע להפסקה, הוא חוזר לאולם לצפות כיצד לודו מחפש את עקבותיה של לילה אחרי שפולין נכבשת על ידי הנאצים, ופוגש אותה כאהובתו של הגרמני פון טילה, עם עבר נשיי מוכתם וכואב, או בקצין הנאצי שמבקש ללמד בישול אצל השף והלה מתעלל בו כאילו היה שופט ב"משחקי השף". שירי גולן, שהשתוללה בחן במערכה הראשונה כאצילה פולניה דקדנטית היא כאן מאדם יהודיה עסיסית שמתחפשת לדוכסית הונגריה, והיא זו שמשמיעה באזני הצופים בישראל של 2016 את האמיתות שהם מתקשים להבין: ש"טוב" ו"רע" הם מושגים יחסיים, וגם את הטוב וגם את הרע מחוללים אנשים (ולא שהרעים הם תמיד חיות או עשבים שוטים או חריגים), ושה"נאציזם" זה לא עניין לאומי, אלא התגלמות או תמצית הרוע שהפוטנציאל שלו טמון בכל אחד מאתנו, והוא עלול להתפרץ גם בנסיבות אחרות ולא צפויות. זאת לא השוואה, אלא אמירה מפוכחת על האנושיות ועל הסכנות שבה, ועל כך שלכן עלינו להיזהר לפני שאנחנו רוצים להתנקם (במשת"פים, למשל) כי אנחנו יכולים להפוך בקלות למשת"פים של הרוע. ולכן כל כך חשוב לזכור ולהזכיר את מי שהצילו אחרים לא בגלל מוצאם, אלא כך פשוט מפני שהזקוקים לעזרה היו אנשים והיו זקוקים לעזרה.

חלקה השני של ההצגה הוא כמעט סרט פעולה מלא תהפוכות, המוצג על הבמה בשרטוטים מדויקים, ובשליטה מלאה של אלמנטים בימתיים שונים, כולל תאורה מעולה, פסקול מוסיקלי שמעורב בעלילה ומלווה אותה ואפילו סוג של להטוטנות. ובתוך זה לודו-חגי מתבגר בהדרכתה של הדוכסית-גולן ההונגריה, ולילה-הררי חוזרת לעלילה כ"אשה מופקרת זונה של גרמנים" הלוחמת כדי לשרוד וכמי שהופכת לשבר כלי רק מפני ששרדה כפי שיכלה. פתאום הקסם שהקרינה במערכה הראשונה מתמלא בכאב נורא של חוסר אונים ואי הבנה. הצופה (הזה) שהיה משועשע בחלק הראשון מוצא את עצמו מוחה דמעה דווקא ברגעי הסוף הטוב של ההצגה, גם בגלל ההכרה בפער בין האופטימיות שההצגה הזאת משדרת באנושיות, לעומת הפסימיות שמשרה המציאות.

כוחה של ההצגה הזאת בעיני – מלבד כל איכויותיה בכל פרמטר – היא בדיוק באותה הטעיה: לכאורה זה לא "עלינו" – כיהודים ישראלים – אלא "עליהם" – הצרפתים האלה, אז ועתה, הפולנים ואפילו הגרמנים – וזה אפילו מרגיז, כי הרי בסיפור של השואה היהודים הם הקרבן העיקרי, ובכלל "העיקר". אבל אז מתברר שגארי וגיבוריו, וריקלין ושותפיו להצגה היפה והחשובה הזאת לא מדברים על צרפתים, פולנים, יהודים או גרמנים, אלא על היותנו אנשים. כולנו, רעים כטובים, קרבנות כמקרבנים וכעדים וכשורדים. כולנו עפיפונים אנושיים בידיה של המציאות.

חזרתי הביתה וחזרתי לקרוא את הרומן של רומן גארי, כדי להישאר עוד קצת במחיצת גיבורי ההצגה של עידו ריקלין.
 

תיאטרון באר שבע מעלה את "עפיפונים", מחזה מאת עידו ריקלין ובבימויו על פי ספרו של רומן גארי. תפאורה: איתן לוי. תלבושות: סבטלנה ברגר. תאורה: אבי יונה בואנו (במבי). מוזיקה: דורי פרנס. תנועה: טולה דמארי
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו