בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"סעדון אל מג'נון": משוגע מי שלא משוגע

מחזה מצרי על מלחמת 1967 כקו פרשת המים בין תקווה ושפיות (יחסית) לטירוף ויאוש (הרסניים) שמאפשר לצופה הישראלי להרהר באותה עלילה מן הצד השני של התעלה, עם להקת שחקנים נלהבת וכוכב צעיר אחד שזוהר בדרכי אביו

תגובות
יונתן קושניר בגלביה לבנה במרכז הבמה
נעם מיקי אלון

ראשית, זה החידוש: "סעדון אל-מג'נון" הוא מחזה שנכתב במצרים (אמנם ב-1992, לפני כמעט רבע מאה), על ידי לנין אלרמלי, מחזאי מצרי פופולרי מאוד והפעיל גם כיום, המשקף לחברה המצרית את מראה פני דמותה, שעוסק בחלקו במקומה של ישראל בתודעה המצרית בת זמננו (וגרעין עלילתו מתרחש לפני יוני 1967), הוא תופעה נדירה בישראל, גם אחרי כמעט ארבעה עשורים של שלום. יש הרבה סיבות ותירוצים לניכור זה, ולא את כל האחריות על כך אפשר להטיל על אנשי התיאטרון בישראל, וטוב שיש הזדמנות להכיר עשייה תיאטרונית כזאת, גם עם מעט מדי ומאוחר מדי.

שנית, זה הביצוע, הנלהב והמלבב של צוות שחקנים צעיר, בוגרי סמינר הקיבוצים בבימויו של יגאל עזרתי, המנהל והנפש החיה של תיאטרון יפו, במה לתרבות עברית-ערבית. זאת למעשה הצגת תלמידים ש"אומצה" על ידי תיאטרון יפו, ותיאטרוני ישראל כולם אוהבים לאמץ הצגות של בוגרי בתי ספר למשחק, גם כדי "לשים יד" על כשרונות העתיד, וגם להיבנות ממלאכת הפקה ובימוי שכבר נעשתה, ואף הוכיחה עצמה כהצגת בית ספר.

היתרונות כאן ברורים, מלבד העובדה שיש בתי ספר שהם הרפתקנים יותר הן בבחירת רפרטואר ולפעמים אף בבימוי, שלא מוגבל על ידי מוסכמות התיאטרון הרפרטוארי. אין כמו אנרגיה סטודנטיאלית שמסוגלת להפיח חיים בערב תיאטרון, ולהתגבר על כל מגרעותיו וחסרונותיו. מצד שני, בדיוק אותה אנרגיה מתבטאת לפעמים בהגזמה, "משחק-יתר", התרוצצות ואף צעקנות.

במקרה הספציפי הזה, כיוון שעלילת המחזה מתרחשת במצרים, והתפאורה (עיצוב חלל ותלבושות הוא של זוהר אלמליח ונופר דרזנר) מסוגננת א-לה-אוריאנטליזם – שבכות עץ שתי וערב, עם גמלונים המסמלים "מזרחיות" – האנרגיה העודפת של השחקנים, ואף משהו בבימוי, הזכירה מעט (ואינני יודע אם בכוונה; יכול להיות שכן) את "הסרט הערבי" מימי הששי בטלוויזיה הישראלית בשנות השבעים. בעיני זה לא היה הכרחי, אבל איך שלא יהיה יואל רוזנקיאר, המגלם מצרי בעל עמדה, משי אלבר, המגלמת את אשתו ב-1992 ואת חברתו-אהובתו של גיבור המחזה ב-1967, ואביה שפיצר, המגלמת את אמו (כמו גם ערן לחמן ועמית ויינברג בתפקידים קטנים) ראויים להערכה רבה. מעניין, אגב, שעל פי שמותיהם, דווקא בהצגה כזו לא משתתף אף שחקן ערבי.

על רקע זה בולטים במיוחד גם כפיר לבנה-עמרם המגלם את אחיו של הגיבור, שנעצר ונחקר אחרי מלחמת 1967 בחשד שהקשיב לדברי ביקורת על הממשלה המצרית של אז, והוא גורר את ההלם מאז כל חייו, ומושיקו ששון, המגלם את בנה ב-1992 של אהובתו-חברתו של הגיבור מ-1967.

אך כל ההצגה עומדת, רצה ועפה בזכות נוכחותו הבימתית של מי שמגלם את הגיבור, סעדון, שאושפז בבית חולים לחולי נפש לפני יוני 1967 והשתחרר ממנו ב-1992, כשהוא משוכנע שחלפו חודשיים בלבד. עקבתי אחרי השחקן המגלם את הדמות בהתפעלות מן היכולות שלו להיות קומי ורגשי במקביל, כל הזמן מרותק למה שאני יכול לכנות רק כ"טבעיות", מנסה להבין את המציאות שהוא נקלע לתוכה ולהשתלט עליה, כשכל הזמן הוא נראה לי רענן, צעיר ומקורי וגם מוכר מאוד. כשהבנתי את מי הוא מזכיר לי – והדמיון בכל התכונות מדהים, מה שלא מפחית כהוא זה מאיכויותיו שלו – עיינתי בתכניה וגיליתי ששמו יותם קושניר. כן, הבן של אבי.

אך העיקר הוא בעלילה של המחזה הזה: הסיטואציה של דמות מטורפת, שסביבתה – כדי להתמודד עם טירופה – מכניסה את כולה לסוג של בית חולים מדומה לחולי רוח אינה חדשה בתיאטרון המודרני: "אנריקו הרביעי" של פירנדלו היא דוגמא אחת, "הפיזיקאים" של דירנמאט היא דוגמא נוספת.

היופי במחזה הזה של אלרמלי הוא העימות בין מצרים של טרום מלחמת 1967, כשנאצר וקציניו הצעירים מנסים לבנות בה סוציאליזם חילוני ופן-ערביות, ויש בה תקווה (שבה ממשיך לחיות סעדון) ובין זו של 1992, אחרי מפלת 1967 והניצחון המצרי של 1973 והסכם השלום עם ישראל, והעוני והשגרה, אם לא היאוש, של 1992. תחילה משפחתו של סעדון מנסה, למען שלום בית וגם בשל סיבוכים משפחתיים, להחזיק את סעדון ב"בועת מאי 1967", עד שהוא מתעקש לצאת לרחוב. אז הוא מגלה מה השתנה בזמן שגעונו ומחליט... טוב, לא אספר לכם מה. לכו לראות בעצמכם. אומר לכם רק שכמו במחזה אחר המועלה בתיאטרון יפו, "ההודאה", את המחיר על מעשי וטירופי דור ההורים משלם, עם רבית, דור הבנים.

מה שמאלף במיוחד לצופה ישראלי במחזה הזה ובהצגה הזו היא ראיית מלחמת 1967 שממנה החלה הידרדרות, ובה התקוות לעתיד טוב יותר הפכו לתחושת תבוסה. הרי אפשר לספר את זה גם מהצד הישראלי, שב-1967 החל להגשים חלומות גדלות משיחיים, וחלקו חי בטירוף הזה עד היום, בעוד החברה מסביב, במקום להתעורר, מייצרת עבור לוקי הנפש האלה אשליית טירוף, כדי שהיא עצמה לא תאלץ להתעורר ולהתמודד עם עצמה.

תיאטרון יפו מעלה "סעדון אלמג'נון" מאת לנין אלרמלי. עיבוד ובימוי: יגאל עזרתי. תרגום: גבריאל רוזנבאום ואברהם חכים. מוזיקה: עלא אבו עמרה. עיצוב חלל ותלבושות: זוהר אלמליח ונופר דרזנר. עיצוב תאורה: חני ורדי. עריכת וידאו: אבו סלמא.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו