"רומיאו ויוליה": שייקספיר בטעם פיצה, או להיפך

מונטגיו וקפולט הן שתי פיצריות מתחרות בהצגה שביים אוסקרס קרסונובס מליטא, ולכן האהבה והמין מבוטאים באמצעות בצק, ואילו הקמח מסמל את המוות. שייקספיר כזה עוד לא ראיתם, והוא נמרץ, וקצת מצחיק, ולא באמת עצוב. רוב הזמן זה מעניין, ומראה איך עוד אפשר לעשות קלאסיקה. אה, כן, הספויילר: הם מתים בסוף, רומיאו ויוליה. גם כאן

מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ

שמו של אוסקרס קורסונובס, מנהל תיאטרון העיר וילנה OKT (ראשי התיבות מעידים שזה התיאטרון שלו) הולך לפניו מזה כמעט עשרים שנה כבמאי המוצא דרך רעננה להסתכל על המחזות שכל כך התרגלנו לראות עד שאנחנו כבר לא רואים אותם. ואת "רומיאו ויוליה" שעלילתו השייקספירית על איבה עתיקה בין שתי משפחת שהורגת את האהבה מתרחשת באיטליה רצה קורסונובס להעמיד במקומה באור חדש. ומה איטלקי יותר מפיצה?

אז קפולט ומונטגיו הן שתי פיצריות סמוכות ומתחרות, מה שמאפשר להשתעשע בבצק, המסמל מין (המלה ללוש ממש מתגלגלת על הלשון, בעלילה איטלקית שנכתבה באנגלית ומשוחקת בליטאית, עם כתוביות, מלאות הפעם, בעברית בצדי הבמה ובאנגליות מעליה) וקמח המסמל מוות. האופים משתי המשפחות מהירים להתכתש, ובין הפיצריות שלהם נוסע על מסילה מערבל הבצק, שסביבו נלחמים טיבלט ומרקוטיו עם הרבה קמח, ועליו מתים בסוף יוליה ורומיאו, כשתי בובות על עוגת חתונה שעלתה ועלתה עד שקרסה, והם לתוכה.

הנשף בפיצריה קפולט

זה מאפשר הרבה צחוקים, כי אין סוף לכמות ההמצאות שאפשר לגלגל עם בצק ועם קמח. בין האפקטים והמוסיקה האפקטיווית רואים את שמחת האלימות של היריבים (איכשהו לי זה מזכיר את המזרח התיכון) ואת ההיקסמות מהמוות של שני הנאהבים: ברגע שהעניינים מסתבכים פיוט האהבה הופך לתאוות מוות של ממש.

הלהקה מגוייסת ומאומנת, כי הכול מבוצע בכוריאוגרפיה מאוד מדוקדקת, התלויה באביזרים – יש סכינים גדולות ויש גם מצקות – ובמוסיקה ובתאורה. מעט מאוד אפשרות יש כאן להשתהות על משחק, רגש, שירה או אימה, כי רוב הזמן יש התרחשות בימתית ואקרובטיקה כזאת או אחרת. בהתחלה זה מעניין – מה הוא עוד יכול להמציא – ובאיזה שלב זה מתחיל קצת לייגע: מה עוד הוא ימציא.

קשה קצת להתייחס לשחקנים ספציפיים, כי לחלק מן התפקידים רשומים בתכניה שני שחקנים. מה שבטוח הוא שיוליה הנערית והנמרצת הייתה ראסה סאמוליטה, מרקוטיו, שכרגיל גנב את ההצגה, היה דניוס קאזלאוקס, והאומנת, שגנבה את מה שהוא השאיר הייתה אגלה מיקוליונטה. הנזיר, המסבך את העלילה ומסכם אותה בעצב הוא ארווידס דפסיס.

מה שבטוח זה ששייקספיר כזה עוד לא ראיתם, וזה בהחלט טעם נרכש. אפשר לשאוב מזה רעיונות. אני לא בטוח שזה טעם שאני אוהב, אבל אני מודה שזה גם עניין של טעם.

התיאטרון של אוסקרס קרסונובס מוילנה, ליטא, מעלה את "רומיאו ויוליה" של שייקספיר בבימויו, במסגרת פסטיבל שייקספיר בקאמרי. שלוש שעות עם הפסקה. בליטאית, עם כתוביות תרגום בעברית ואנגלית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ