שחר קדרון

בסופו של דבר זה תמיד מצטמצם לשאלה אחת - זה אני, זה הן, או שזו יד האלים? אחרי כמה שנים טובות בשוק, עם הפסקות משמעותיות יותר ופחות, קצת נמאס לנסות ולגלגל שוב את האבן במעלה ההר. ולנטיינס דיי, שיחול בשבת, הוא אחד מימי העצב(ים) הקבועים של הסינגלים, לצד ט"ו באב והסילבסטר, עם המרוץ לנשיקה המחורבנת.

זו אולי ההזדמנות המתאימה לשוב ולהפריך את המיתוס שנקשר ביום ולנטיין (וגם בסילבסטר), כאילו הם חגים אנטישמיים. כפי שהסביר האורקל בלדד השוחי בנענע 10 תוך הבאת סימוכין היסטוריים כבדי משקל, לא מני ולא מקצתי. הבעיה היא שביום כזה שבה ומתחדדת השאלה שבה פתחתי - מה בעצם לא בסדר אתי? האם משהו באופן שבו גדלתי, התפתחתי, המבנה הפסיכולוגי שלי, הטעם שלי בבגדים, בשיער, בכלים סניטריים? או שאולי הבעיה היא בעצם בהן - כלומר, צורה אחרת של בעיה בי, בררנות יתר שלי. אני באמת בררן ביותר בכל השדות של חיי. אפילו קנייה של מוצר צריכה פשוט - נגיד, מקרר או וילון, היא בשבילי סאגה שיכולה להימשך חודשים של השוואות, בדיקות, גישושים, מישושים ולבטים. בסופו של דבר אני קונה משהו שלא מתאים לי, או לא קונה בכלל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ