דייט בראשון |

עד החתונה אתה אזרח סוג ב'

יש עוד דרך ארוכה עד שהחברה תכיר בזכותו של האדם לחיות לבדו. בינתיים, זוגות משלמים פחות מס ורוב הבנייה מותאמת למשפחות

שחר קדרון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שחר קדרון

במשך השנים תמיד חשבתי לעצמי: היא נמצאת איפשהו. כלומר, האשה שאמצא בסופו של דבר מן הסתם כבר נולדה די מזמן, וכעת — ממש כעת — היא חיה, נושמת, אוכלת וישנה. אני לא צריך לברוא אותה, היא כבר קיימת. כל מה שאני צריך זה למצוא אותה.

מחשבות נוגות מהסוג הזה הן מנת חלקו של הרווק המיואש ומשולל חוש ההומור, שמרגיש כל אבן ומהמורה בדרך הסיזיפית לקראת מציאת האהבה. זה נכון, התפכחתי — אם אי פעם האמנתי — מאשליית "האחת". אני לא מדבר במונחים מיסטיים של מציאת הנפש התאומה. חיפשתי פשוט את בת הזוג הרצינית שעליה ואתה אפשר יהיה לדבר על העתיד. הרחוק. הימים עברו והשנים חלפו, וההרגשה כל הזמן היתה של "על סף", כאילו שכשתמצא בת זוג הכל יסתדר והחיים יתחילו. זה אולי עלוב, אבל ככה אני הרגשתי. אני לא רגשן גדול אבל כששיפצתי את הבית ושאלו אותי אם אני רוצה מקלחון, שפרקטי למבוגרים, או אמבטיה שמתאימה לרחצת ילדים, התחלתי לבכות באמצע יום העבודה. מי אמר שרק לנשים יש שעון ביולוגי?

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ