ג'סיקה בנט
ניו יורק טיימס

באותו יום לא הקדשתי לכך יותר מדי מחשבה: הייתי אמורה להופיע בקטע קצר בטלוויזיה, הברשתי את שערי בחיפזון ומרחתי קצת קונסילר. הנחתי שהמשקפיים יכסו את העיגולים השחורים מתחת לעיניים. רק אחר כך הבנתי איך נראיתי – מזעזע. לא הייתי מרושלת; היו אלה פני האמיתיים שהביטו בי מן המסך הקפוא. פי התעקל מעט מטה, גבותי זעפו, שפתי היו קפוצות קמעה. עיני ננעצו היישר קדימה במבט ריקני. נראיתי משועממת, עצבנית וספקנית. המסר לשדרן החדשות היה ברור: תמות כבר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ