שני גלגלים, מבוכה אחת: לטייל עם סגוויי בתל אביב ולשרוד. בקושי

כמו שריף הדוהר ברחובה הראשי של עיירה מאובקת, עיני כל נעוצות בסוסו הלבן ובכוכב המבריק שעל חזהו, כך חצינו את הטיילת, שיירה של שבעה גברים ונשים. ילדים ביקשו סיבוב, נערות הביטו בהשתאות, תיירים עצרו נשימתם. קומץ מקומיים צקצק בזלזול, מחה על ההשתלטות על שביל האופניים, אך אין ספק כי עשו זאת מקנאה. נכון, המראה הכללי מטופש וגם קסדות הפל־קל לא הוסיפו לפאסון, אבל הרגשנו על גג העולם. מעטים הכלים שמושכים תשומת לב כמו סגוויי.