אמיר מנדל
אמיר מנדל

בגיל 18 נסעתי עם חבר לחוף סיני, לנואיבה. רבצנו על החול, טבלנו בים, קראנו ספרים. לא עישנו שום דבר. ישנו על החוף בשקי שינה לתוכם נכנסנו זמן קצר אחרי רדת החשיכה, והתעוררנו עם תחילת האור. אני מניח שזו הקירבה האינטימית ביותר שהיתה לי עם הטבע. אני זוכר ממנה סוג של חדות שלווה, חד־פעמית, ובעיקר, את ההתעוררות בבוקר, צלולה, ערנית ורגועה, בלי טרוניה פנימית שצריך כבר לקום. וזה, בסביבות ארבע וחצי בבוקר. על אף הזיכרון היפה ששורד יותר מ–40 שנים — השלווה הנדירה ואיכות השינה התואמת את האור הטבעי — לא הפקתי ממנו לקחים מעשיים בחיי.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ