"אני לא מכיר חלוקה של לפני ואחרי פנסיה": האם יש לדחות את גיל הפרישה?

בזכות בריאות טובה יותר ומודעות גבוהה יותר, רבים מהמבוגרים מקדישים יותר זמן לבילוי והגשמה עצמית. אבל מה עושים אלה שרוצים להמשיך לעבוד ונתקלים בטענה שהם זקנים מדי? כתבה שנייה בסדרה על מהפכת הגיל

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דוגמניות מבוגרות מציגות את קולקציית אביב-קיץ 2019 של דולצ׳ה וגבאנה, במילאנו ב-2018
דוגמניות מבוגרות מציגות את קולקציית אביב-קיץ 2019 של דולצ׳ה וגבאנה, לפני שנתיים במילאנוצילום: MIGUEL MEDINA / AFP
אמיר מנדל
אמיר מנדל

ב"כינורו של רוטשילד", סיפורו הקצר והמטלטל של צ'כוב, יש רגע שבו יעקב איוונוב, גיבור העלילה, מביא את אשתו החולה לרופא. החובש, פלצ'ר, בודק אותה. הוא מתרשם שהזקנה — כך הוא אומר — כבר האריכה ימים ושואל בת כמה היא. כשהבעל עונה לו שהיא בת 69, פוסק המרפא "הוא אשר אמרתי: חיתה וחסל, עת לחיות ועת למות".

הסיפור פורסם ב–1894. תוחלת החיים הממוצעת ברוסיה היתה אז בערך 44 או 45 שנים, ובני 70 נחשבו לקשישים שאין טעם לטרוח על טיפול רפואי בהם. ב–2020 מתמודד העולם עם מגפה שסיכוניה עומדים ביחס ישר לגיל, והיא מסכנת בעיקר את המבוגרים, רבים מהם בגיל שצ'כוב היה מתקשה לחזות בדמיונו. ביטוי מובהק למהפכה החברתית והערכית שעברנו מאז הוא שאיש — לפחות לא בממסד הרשמי — לא מושך בכתפיו ואומר על אוכלוסיית הסיכון "חיו וחסל, עת לחיות ועת למות". להיפך, עמית מכובד בעיתון הזה כתב על "מגפה איומה" ורבים מתייחסים אל מתקפת הקורונה כאל איום קיומי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ