בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המוזיאון ליחסים שבורים: מקום מנוחתה של האהבה

ארנב פרווה לבן, גרביים צבעוניים וויברטור הם רק כמה מהמוצגים במוזיאון ייחודי בזאגרב שבקרואטיה, שבני זוג שנפרדו שולחים אליו חפצים שסימלו את זוגיותם

4תגובות

מה לעשות בחפץ שמזכיר זוגיות שהסתיימה? לזרוק? לשמור? איך סוגרים פרק בחיים ומתחילים חדש? איך נפרדים באופן הולם? מה עושים בפריטי לבוש, מכתבים, אביזרי מין או תצלומים שמזכירים בכל יום בת זוג שעזבה והותירה לב שבור? ארנב פרווה קטן ולבן שניצב על מדף ב"מוזיאון ליחסים שבורים" בזאגרב שבקרואטיה מציע פתרון מעניין.

אולינקה וישטיצ'ה ודראזן גרובישיץ' חיו יחד בזאגרב במשך ארבע שנים. "כשהבנו שזה נגמר, שהיחסים בינינו הגיעו לקו הסיום, חשבנו איך לגמור את זה נכון", מסבירה וישטיצ'ה. הפתרון שעלה בדעתם היה ליזום תערוכה נודדת שבה יציגו חפצים משותפים ופריטים שמאסו בהם עם תום הזוגיות. הארנב הלבן הוא אחד הפריטים המשותפים שתרמו לתערוכה.

ההצלחה הגדולה של התערוכה הובילה להקמתו של מוזיאון היחסים השבורים בעירם (The Museum of Broken Relationships). המוזיאון נחנך לפני שנתיים והארנב הוא הפריט היחיד של וישטיצ'ה, המייסדת והבעלים, שמוצג בו כיום. כל שאר המוצגים נתרמו בידי בני זוג מרחבי העולם שחוו פרידה וראו במשלוח החפץ למוזיאון בזאגרב דרך נכונה לחצות את קו הסיום.

ליד בובת סרטן אדום כתוב כך: "3 שנים ו 3 חודשים. סראייבו, בוסניה. הוא היה סיני. הוא היה יפה. נפגשנו כסטודנטים באמריקה. קיץ אחד, כשהייתי בסראייבו והוא בסינגפור, הוא שלח לי בובה של סרטן. הוא חשב עלי. איך סרטנים קשורים לאהבה? בכל מקרה חלקתי אתו את המיטה. עם הסרטן, אני מתכוונת. ואחר כך עם האדם שנתן לי אותו". ליד כל מוצג מצוין מספר השנים שארכה הזוגיות.

וישטיצ'ה, בת 43, מסבירה את הרעיון שמאחורי המוזיאון: "דראזן ואני דיברנו אז די הרבה על חלוקת החפצים המשותפים שצברנו במשך ארבע שנים. לא רצינו לשכוח או למחוק את הפרק הזה מהחיים. רצינו לסיים אותו בדרך נכונה והמוזיאון היה פתרון יצירתי. חשבנו שיהיה נהדר למצוא חלל ולאחסן בו את ההיסטוריה הפרטית, שאי אפשר לחלק".

בני הזוג על סף הפרידה הציגו 40 פריטים. שבוע לאחר מכן כבר קיבלו עוד 40 פריטים, מחברים ומזרים. ההתלהבות היתה גדולה. מאז, מעידה וישטיצ'ה, מפיקת טלוויזיה שמנסה בימים אלה לחלק את זמנה בין עבודתה זו לבין המוזיאון, החיים שלה השתנו.

כיום מוצגים במוזיאון 100 פריטים ובמחסנים בזאגרב יש עוד כ 1,000 חפצים, שהוצגו בעבר או יוצגו בעתיד. שום דבר אינו נזרק. וישטיצ'ה מסבירה כי אי אפשר לזרוק חפצים שנשלחו באהבה ומתוך עומס רגשות כה גדול. היא מגדירה זאת כדרך לטיפול בצער או התמודדות עם כאב ורגשות עזים. אלה חפצים שהשולחים לא רצו או לא יכלו לזרוק, אבל גם לא רצו לשמור בביתם.

צוחקים ובוכות

ב 2011 זכה המוזיאון בתואר "המוזיאון החדשני ביותר באירופה". הוא פועל בבניין לבן מן המאה ה 18 שנקרא ארמון קולמר, באחד הרבעים העתיקים בזאגרב, לצד כמה מוזיאונים מכובדים לאמנות ולהיסטוריה. עד כה ביקרו בו כ 200 אלף בני אדם (הוא פתוח בכל יום מעשר בבוקר עד עשר בערב והכניסה עולה 25 קונה ¬ כ 20 שקל).
באחד מחדרי המוזיאון מוצגת פאה ורודה משיער סינתטי על ראש פלסטיק לבן. וזה הטקסט שלידה: "יולי 2007 עד מארס 2008. ניו יורק, ארצות הברית. יחד עם הבגדים והתקליטורים שלי, שהשארתי בדירתה, שלחה לי חברתי לשעבר, בלי פתק, את הפאה הזאת שמעולם לא ראיתי קודם לכן. אני יכול רק להניח שהיא נקנתה לפני הפרידה שלנו, כהכנה למימוש פנטסיה". הטקסט מופיע באנגלית ובקרואטית ללא שם השולח.

בחדר הסמוך מוצג זוג גרביים צבעוניים עם אצבעות. לצדו נכתב כך: "6 חודשים. לובליאנה, סלובניה. 'מה להביא לך? תביא לי משהו שיזכיר לך אותי'. הוא הביא לי מלונדון זוג גרביים. לבשתי אותם בלילה שבו הוא עזב אותי".

ההצלחה של מוזיאון היחסים השבורים בזאגרב גדולה. שנתיים לאחר שנחנך הוא מופיע כאתר מוביל בכל תוכנית סיור בעיר. הצעירה שמוכרת כרטיסים ומזכרות בדלפק הקבלה העידה שפוקדים אותו מבקרים מכל העולם. אחדים מהם אומרים שבאו לזאגרב במיוחד כדי לבקר במוזיאון. תגובות המבקרים מגוונות: "רוב הגברים שמבקרים מרבים לצחוק. המוזיאון משעשע אותם והם נהנים. רוב הנשים מתרגשות מאוד ורבות מהן בוכות במשך הביקור או עם סיומו".

ההסבר של וישטיצ'ה להצלחתו של המוזיאון פשוט: "ההזדהות האישית והתחושה שמעלים כאן רגשות שמשותפים לאנשים מכל העולם הן המפתח להצלחה. כולם מתחברים לשפה של סוף, חסר או אובדן. כל חפץ מעביר סיפור של שני אנשים שנפרדו, והסיפורים דומים אבל שונים. כל סיפור אומר לך משהו על עצמך. המבקרים עוסקים בעצם ביחסים שלהם ובמה זה אומר עליהם ולכן קל להם להזדהות.

"אנחנו חיים בחברה גלובלית, מערכות היחסים דומות והיחסים מהירים כיום יותר מבעבר. הם מתחילים ונגמרים מהר יותר. השאלה שכולם שואלים היא מה קורה לזיכרונות שלנו? המוזיאון הוא מקום שעוסק בהעלאת זיכרונות. הזיכרונות חיים בתוכנו והמוזיאון עוזר להעלות אותם ולהתמודד אתם טוב יותר". בעיניה, כוחה של התצוגה נובעת מהצגה זו של רגשות ושל זיכרון אישי.

לצד חולצת טריקו עם לוגו של דולצ'ה וגבאנה וכתמי צבע שתלויה על קולב כתוב כך: "4 שנים, בלגרד, סרביה. היחסים היו פטאליים. כל כך פטאליים. אהבה מוחלטת. שחקן כדורגל ממונטנגרו ואני, חתיכה בת עשרה מבלגרד. חיכיתי לו, 'ממומנת', אהובה וסובלת. לבסוף החלטתי לחוס על עצמי ולהיפרד. חליתי כשניסיתי להתגבר עליו. הצלחתי לבסוף כשלבשתי את החולצה הזאת, מתנה שהביא לי מאזרבייג'אן, בשעה שצבעתי את שיערי. הכל חולף ולי נדמה היה שזה לא ייגמר".

"בדרך כלל אנחנו מקבלים יותר חפצים מנשים מאשר מגברים", מספרת וישטיצ'ה. "המקום היחיד שבו זה התהפך היה כאשר הקמנו תערוכה נודדת בטורקיה. שם הגיעו יותר חפצים מגברים. אולי הם זקוקים יותר לצוהר לרגשות שלהם".

המוזיאון מקיים כמה תערוכות נודדות בערים אחרות בכל שנה, שבהן מוצגים חפצים מהאוסף שלו לצד חפצים מקומיים שאוספים במיוחד לקראת התערוכה. "נשמח לבוא לתל אביב ¬ אם יזמינו אותנו", אומרת וישטיצ'ה ומוסיפה שאפשר ללמוד הרבה על התרבות המקומית בזכות החפצים שמגיעים לתערוכה.

חיים נסתרים

רוב החפצים נשלחים למוזיאון מבני הזוג שננטשו. מי שיזם את הפרידה לא נוטה לשלוח חפצים. "אם נפגעת אתה רוצה יותר לספר את סיפורך. אתה מנסה להתגבר על המכה, ומשלוח חפץ למוזיאון הוא דרך לעשות זאת", מסבירה וישטיצ'ה.

היא לא בודקת בכלל אם הסיפורים שמתלווים לחפצים אמיתיים. "זה לא אכפת לי. מה זה משנה? הרי זה מה שהם רצו לשלוח אלינו וזה מה שביקשו שנציג, אז זה אמיתי לגמרי. תראה, אפשר להכניס את החיים שלנו לתוך דף קצר של קורות חיים. למדנו, עבדנו פה ושם, קיימנו מערכת יחסים, הולדנו או לא, דברים כאלה. אבל החיים האמיתיים הם משהו אחר, שקורה בראש ובלב. כמעט תמיד אנחנו שומרים את החלק הזה לעצמנו, וכאן יש לכל אחד אפשרות לתת את הפרשנות שלו לחיים הפרטיים. זה מה שהכי מעניין אותי בכל הפרויקט הזה ¬ החיים האמיתיים, הנסתרים, המקבילים שאנחנו מקיימים".

לצד ויברטור ורוד שמוצג בתאורה עמומה ליד אזיקי פרווה ורודים כתוב כך: "יוני 2004 עד יוני 2009. קילקני, אירלנד. זמנים מצחיקים. תרמתי את זה מכיוון שזה מזכיר לי את התקופה המשעשעת שבילינו יחד. חדר השינה היה אינטימי ויפה. השנים שביליתי אתך היו הטובות בחיי. אפשר לומר שצרחנו".

וישטיצ'ה מספרת שפגשה את האשה שתרמה מוצג זה למוזיאון. "הצגנו אז בתערוכה נודדת באירלנד והיא התאמצה והגיעה ממקום רחוק כדי לתת לנו את זה באופן אישי. זה לא שכיח ובשבילה זה היה טקס פרידה מרגש".

בהמשך היא מסבירה שאנשי המוזיאון אינם משנים מאומה בטקסט שמלווה את החפצים. "לאנשים יש כישרון גדול להעביר את הרגשות שלהם. לחפץ עצמו אין הרי ערך", היא מסבירה. "החפץ והסיפור הם מוצג אחד אצלנו וזה ההבדל בינינו לבין מוזיאונים אחרים, שבהם מוצגים חפצים או יצירות אמנות בעלות ערך. איזה ערך יש לגרביים שמוצגים אצלנו? אפס".

יותר מכל מרגשים את וישטיצ'ה זוגות מבוגרים הפוקדים את המקום. "מבוגרים מבינים את כוח הזיכרון", היא אומרת. "ראיתי זאת הרבה פעמים. זוגות מבוגרים מתרגשים מאוד במשך הביקור. ככל שאנחנו מתבגרים חלק גדול יותר מהחיים שלנו נמצא מאחורינו, לכן הוא נעשה יקר מאוד".

זאת לדבריה גם הסיבה לכך שאחד מאולמות המוזיאון מוקדש ליחסים שהסתיימו בגלל מוות. יש בו מכתבי פרידה של אנשים שהתאלמנו, הורים שכולים, ילדים ונאהבים. לצד נוצה לבנה ושני שירים כתוב כך: "30 שנה, סן פרנסיסקו. נוצת תפילה שהוענקה לי ולבעלי בשעה שגסס. לידה מצורף שיר שכתב לי כאשר ידע שהוא עומד למות ממחלה גנטית ושיר שכתבה בתי זמן קצר לאחר מותו".

וישטיצ'ה צוחקת צחוק מתגלגל כשהיא נשאלת אם היא מומחים כיום ליחסים, לאהבה, לפרידות. "אני אמנם כבר זמן מה במערכת יחסים אחרת, כמעט תמיד אני ביחסים זוגיים כלשהם, אבל אני בוודאי לא מומחית לאהבה. למעשה, אני מבולבלת היום יותר מאי פעם בנוגע למשמעות האהבה".

אחר כך היא חושבת רגע ומוסיפה: "אפשר בכל זאת לומר שאני רואה היום את הנושא כולו מפרספקטיבה אחרת. יחסים נותנים לנו אושר מסוים. הם גורמים לנו עצב, כאב, צחוק, שמחה. אני באמת חושבת היום שזה כל כך יפה לחיות. אי אפשר לומר שבזכות המוזיאון או בזכות היחסים הזוגיים שהיו לי בעבר אני יודעת יותר על אהבה. אני יודעת בבירור שאני לא מתייחסת לזה ברצינות רבה מדי. צריך פשוט לחיות ולנסות לעשות משהו משמעותי".

היא צוחקת שוב לשמע השאלה אם היא חושבת כבר על הפרידה הבאה, על החפצים שתוכל לתרום למוזיאון. "לא, זה לא עובד ככה. איזו דעה איומה יש לך עלי? אני מפרידה היטב בין החיים שלי לבין המוזיאון".

בחנות המזכרות, רגע לפני היציאה, לאחר שביליתי במוזיאון היחסים השבורים יותר משעתיים, קניתי מחק גדול ולבן שעליו כתוב: "מוחק זיכרונות רעים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו