סטיוארט ג'פריז, גרדיאן
סטיוארט ג'פריז, גרדיאן

כ-4,000 מיני יונקים יש בעולם, אבל רק כמה עשרות מהם יוצרים זוגיות מונוגמית לכל החיים. אצל השימפנזות הננסיות בונובו מקונגו, למשל, סקס הוא פעילות חברתית המשמשת לפיתוח קשרים, עם זכרים ונקבות כאחד.

גם בקרב בני האדם מונוגמיה אינה יכולה להיחשב לנורמה. בעבודת מחקר ושמה "בחזרה למשפחות אלטרנטיביות, או מה לעזאזל קרה לסווינגרים, לנישואי קבוצה ולקומונות" מדווח רוג'ר רובין, חוקר בתחום המשפחה, כי מתוך 238 חברות של בני אדם בעולם, רק 43 הן מונוגמיות. כך, למשל, נשים רבות מבנות הטודה שבדרום הודו נישאות לכמה אחים. נשות האביסי בניגריה מתחתנות לפעמים עם שלושה גברים באותו היום. בכפרי טורקיה גבר רשאי לשאת יותר מאשה אחת, וכל אשה מקבלת עליה תפקיד אחר.

אפילו במערב מונוגמיה אינה נורמה הלכה למעשה. זה מפתיע, בהתחשב באחיזת החנק של הדיבר השביעי (לא תנאף, למקרה ששכחתם) בתרבות היהודית והנוצרית. אבל רומנים מחוץ לנישואים הם הנורמה שאין מעזים להודות בה. בארצות הברית 60% מהגברים ו 50% מהנשים דיווחו שניהלו פרשיות כאלה.

איור: יעל בוגן

כלומר, הפוליאמוריה פורחת, אך אינה קבילה חברתית. מג בארקר, מטפלת זוגית ומרצה פסיכולוגיה, כותבת בספר חדש ¬ "לשכתב את החוקים: המדריך השלם לאהבה, סקס ויחסים" כי "אנחנו מקבלים בלי בעיה את היכולת שלנו לאהוב יותר מילד אחד, כמה אחים, כמה חברים, מבלי שהאהבה לאחד מהם פוגמת באהבתנו לאחרים ¬ אבל רוב האנשים אינם יכולים לקבל את הרעיון שזה עשוי לקרות גם בנוגע לאהבה רומנטית או מינית".

היא אינה קוראת להשליך את המונוגמיה מכל המדרגות, אלא מציגה את האפשרות שקשר מונוגמי ארוך טווח במתכונתו הנוכחית הוא לאו דווקא הגשמת חלומם של אוהבים צעירים, אלא בעצם פצצה מתקתקת. בנסיבות כאלה המונוגמיה לבדה אינה יכולה לעמוד בפרץ. בארקר מסבירה: "אנחנו מחפשים הרבה דברים במקום אחד ¬ בקשר המונוגמי. העבודה נעשתה פחות יציבה, הקשרים הקהילתיים נחלשו, כך גם האמונה הדתית, ואת כל החסר אנחנו מקווים להשיג מאדם אחד, בן הזוג או בת הזוג שלנו".

אבל זה כמובן בלתי אפשרי. בספר "אינטליגנציה ארוטית" (הוצאת כנרת) מבחינה התרפיסטית אסתר פרל בין יחסים חמימים ליחסים לוהטים. הסוג הראשון מתאפיין בכנות מוחלטת, תחושת יחד, שוויון, וסביר להניח שגם בלוח תורנויות לאיסוף הילדים מבית הספר ולניקוי השירותים. הסוג השני כרוך במשחקי כוח שאינם תקינים פוליטית, ואם לשפוט על פי התמונה שעל עטיפת הספר בגרסתו המקורית, גם בפטיש נעליים פוגעני כחלק מחיי המין.

האם קשר אחד יכול להיות לוהט וחמים בעת ובעונה אחת? זה נראה בלתי סביר, בלשון המעטה. האם אינטימיות טובה מביאה אתה סקס לוהט? שוב, לא סביר: נשמע שלא מדובר פה בחוקים שונים, אלא בענפי ספורט שונים.

סקס, שקרים ושווי האושר

פעם לא היה מסובך כל כך למצוא אושר זוגי, טוען אלן דה בוטון בספרו החדש "איך לחשוב יותר על סקס". לטענתו, לפני רעיון נישואי האהבה, שנולד בקרב הבורגנים במאה ה 18, "זוגות התחתנו כי שניהם הגיעו לגיל המתאים, גילו שהם מסוגלים לסבול זה את זה, רצו מאוד שלא לפגוע בהוריהם ובשכנים, היו להם נכסים להגן עליהם והם רצו להקים משפחה".

הקונצפט החדש לאושר זוגי, המבוסס על אהבה, ובו בני הזוג נדלקים זה למראהו של זה, רוצים לקרוא יחד שירה לאור הירח ומשתוקקים שנשמותיהם יתאחדו לאחת ¬ הקונצפט הזה שינה הכל.

אחר כך באו הציפיות המיניות הגבוהות ובתוכן המשאלה לשמור על הסקס הנפלא של תחילת היחסים גם במשך שנים של קשר מונוגמי. אף אם ברוב הלילות, אם להודות על האמת, הייתם מעדיפים לשבת בתחתונים ולצפות בתוכנית ריאליטי מאשר לקרוע בשיניים את הלנז'רי של בת הזוג שלכם. ציפיות כאלה מסבירות למה רבים מחזיקים על המדף בחדר השינה ספרים בשמות כמו "התנ"ך של תנוחות הסקס", אף שלא קראו אותם.

דה בוטון מריע לגיבורים העלומים של המונוגמיה. לדבריו, "העובדה שבני זוג אמורים לצפות בחייהם החולפים מבעד לסורגי כלא הנישואים, מבלי להיכנע לפיתויים מבחוץ, היא נס של הציוויליזציה ושל טוב לב, ושניהם צריכים להיות אסירי תודה לו יום-יום. בני זוג שאינם בוגדים זה בזה צריכים להכיר בגודל הקורבן שהם מקריבים למען אהבתם ולמען ילדיהם, ולהתגאות בגבורתם".

ועם זאת, דה בוטון גם טוען שייתכן כי יש מקום לרומנים שמחוץ לנישואים. שותפים לדעתו גם אחרים העוסקים בניתוח החולי המודרני הזה, המונוגמיה.

הסוציולוגית קתרין חכים, לשעבר מרצה בבית הספר לכלכלה בלונדון, טוענת בספר חדש ¬ "החוקים החדשים: דייטים באינטרנט, משחק הוגן וכוח ארוטי" ¬ כי "העובדה שאנחנו אוכלים את רוב הארוחות בבית עם בני הזוג שלנו אינה מונעת מאתנו לאכול במסעדות כדי לטעום מאכלים שונים ואווירה שונה, עם חברים או עמיתים. כל מי שדוחה גישה רעננה לנישואים ולניאוף, כולל מערכת חוקים חדשה והולמת, אינו מזהה את התועלת שברענון חיי המין מחוץ לבית".

אם את אשה בת 45, אם אתה גבר בן 55 ¬ כדאי מן הסתם שתפסיקו מיד לקרוא את הכתבה הזאת. עכשיו הזמן האידיאלי מבחינתכם לנהל רומן. עליכם לפזול החוצה לטובת הנישואים שלכם, או איך שאתם קוראים לקשר הזה.

חכים מצטטת שני כלכלנים המעריכים כי הגברת התדירות של יחסי המין מפעם בחודש לפעם בשבוע לפחות ¬ מסבה אושר ממש כמו מענק של 32 אלף ליש"ט. דייוויד בלנצ'פלאואר ואנדרו אוזוולד גם העריכו שנישואים מתמשכים הם שווי ערך לסכום של 64 אלף ליש"ט בשנה. "אם מסכמים את שני הנתונים האלה, הרי שילוב של נישואים ארוכים ורומן מחוץ להם ¬ שמספק הרבה סקס ¬ הוא מתכון לאושר", מסיקה חכים.

אבל הסיכום האופטימי הזה יפעל רק אם לא יתפסו אתכם. "אני נשואה באושר, ואני מקווה שאם בן הזוג שלי ינהל רומן הוא יהיה דיסקרטי כך שלא אדע על כך", אמרה חכים בתוכנית רדיו. היא אינה ממליצה איפוא על נישואים פתוחים; היא אף מפקפקת בסיכויי ההצלחה שלהם: "על פי הספרות המקצועית, נישואים פתוחים הם סוג של קשר שגברים חובבי התפרפרות כופים על נשים".

חכים ממליצה למי שמנהל רומן לאמץ את הכללים הצרפתיים: "ראשית, הקשר החיצוני צריך להישאר נסתר תמיד ולעולם לא להסב מבוכה לבן הזוג החוקי. שנית, אסור לנהל רומן עם מישהו מהחוג הקרוב אליכם ¬ שכנים, חברים, עמיתים וכו' ¬ שכן אז הסיכון להיחשף גדול".

אבל יש מן הסתם עוד סכנות. מה אם מר חכים יפלוט בשנתו בתאווה את שמה של המאהבת במיטה הזוגית, בעוד מרת חכים יושבת זקופה במיטה ובוחנת אותו בעיון? להערכתי זו ירידה שוות ערך ל 64 אלף ליש"ט לפחות במדד האושר.

המסר המשמעותי של חכים הוא שאי אפשר לקיים לאורך זמן קשר נזירי, ללא ערוץ מיני כלשהו לנתב אליו את הדחפים. מעבר לתעלה הבריטית, בני אירופה מפעילים שכל ישר ומבינים שהתשובה לבלגן הזה היא בגידה. זו הסיבה העיקרית לפריחה הפתאומית של אתרי דייטים מקוונים המתמקדים באנשים נשואים שמחפשים רומנים מהצד. לדבריה, "רק כ 40% מהאיטלקים אומרים שרומן מחוץ לנישואים אינו מקובל עליהם לחלוטין. רבע מהספרדים אינם מייחסים חשיבות לבגידה מינית. רוב הצרפתים ¬ שני שלישים מהגברים ומחצית מהנשים ¬ סבורים שמשיכה מינית מובילה באופן בלתי נמנע לקשר אינטימי. שכיחות הרומנים נובעת מגישות סובלניות שכאלה".

מג בארקר אינה מרוצה מהשקר הכרוך בסובלנות כזאת. "למה מתייחסים להונאה כאל דבר טוב? התשובה היא לתקשר. כיום יש דברים אחרים: יזיזים, קשרים שאינם מונוגמיים כליל, כל מיני אפשרויות פוליאמוריות. הדברים האלה פתוחים למשא ומתן".

חכים בעצם דבקה באחד החוקים הישנים והרעים של המונוגמיה, שבארקר רוצה להיפטר מהם: זה שלפיו אסור לדון במפורש בחוקים או לנהל עליהם משא ומתן. בארקר, לעומתה, רואה בחוקים המעורפלים מאוד של המונוגמיה מרחב שמעורר בלבול בנוגע למה שמותר לעשות בתוך קשר. "יש מי שיחשוב שזה בסדר לשמור על קשר עם בת זוג לשעבר. מישהי יכולה לחשוב שזה בסדר לפלרטט או לשכב עם גבר אחר. אדם אחר חושב שאין בעיה בצפייה בפורנוגרפיה. מה שחשוב הוא לדבר על זה, כדי לתאם ציפיות".

איזון לא מושג

מהי חשיבותו של הסקס בקשר ארוך טווח? בארקר אומרת שרבים מהזוגות שפונים אליה לטיפול מיני מצפים שהיא תלמד אותם איך לשחזר את הסקס המדהים שהיה להם בתחילת הקשר, או שמעולם לא חוו. "אנחנו רואים בסקס ברומטר לבריאות הקשר הזוגי שלנו. הסקס נהפך לחובה, וזה לא צריך להיות כך. רבים חושבים שאם הם שכבו עם מישהו, הוא יידע איך הם מרגישים ויגיב בדיוק כפי שהם מצפים לכל סיטואציה שאליה ייקלעו".

בתרבות הפופולרית רווחת ההנחה שהסקס הוא הסיבה והפתרון לכל בעיה בקשר. בסרט "תקווה בהופ ספרינגס", למשל, מריל סטריפ וטומי לי ג'ונס מגלמים את קיי וארנולד, בני זוג בני 60 פלוס, שפונים למטפל (סטיב קארל) משום שקיי מודאגת מהעדר האינטימיות והסקס בקשר המונוגמי הארוך שלהם. "המטפל ב'תקווה בהופ ספרינגס' יוצא מנקודת הנחה שקיי וארנולד צריכים להפיח חיים ביחסי המין שלהם, ולא עולה האפשרות שאולי מוטב שישאלו את עצמם אם הם בכלל מעוניינים בזה, ואם כן, למה זה חשוב, ומה הדרכים האפשריות לעשות זאת", אומרת בארקר.

כשלארנולד יש בעיות בזקפה, קיי מניחה שפירוש הדבר שהוא לא חושק בה. בהמשך, כשהם מקיימים משגל קונוונציונלי, בעיותיהם באות על פתרונן. בארקר מכנה זאת "משגל של פין ופות" ומציינת כי הוא "מוצג כסקס 'אמיתי', 'נכון', וסקס נתפש כמחייב פין זקוף ומסתיים בשפיכה. אין למשל האפשרות של סקס שמתמקד בעונג של קיי והאפשרות שקיי וארנולד ינסו להתענג בצורות אחרות, שמתמקדות פחות באיברי המין. מוצג גם קשר מחייב בין זקפה למשיכה מינית, אבל בהחלט ייתכן שאין קשר בין הדברים".

זה נכון. האם לדעתה זה בסדר לא לקיים יחסי מין בקשר ארוך טווח? "יש זוגות שזה מתאים להם, יש זוגות שלא. אחת האפשרויות שאני מעלה בספר היא לערוך רשימה של 'כן, לא, אולי' ובה כל האפשרויות המיניות והפיסיות שבני הזוג מכירים, ולציין אם הם מעוניינים בהן. זה יכול לעזור". היא גם ממליצה לבני זוג להיפרד לזמן מה כדי לגלות מה הם רוצים מהקשר, או אם הם רוצים בכלל להמשיך בו.

ייתכן בהחלט שהסקס אינו הבעיה הגדולה ביותר בקשר ארוך טווח. "אחת הבעיות הגדולות ביותר בקשר זוגי היא שהוא מבוסס על כך שאחד מבני הזוג נותן תוקף לאחר, מאפשר לו להתקיים ובכך משלים אותו", אומרת בארקר. "כך נוצר הרעיון שאחד מבני הזוג בקשר הוא המציל, או המנטור של בת הזוג הצעירה והמתוקה. ככה זה ב'50 גוונים של אפור' ¬ איש שבור שהאשה איחתה אותו. לתקן מישהו פירושו להתייחס לאדם כאילו היה חפץ, וזו תמיד טעות. בקשר ארוך טווח קשה יותר לשמור על התפקידים האלה".

ואכן, בארקר מספרת שזוגות רבים פונים אליה לייעוץ כשנבעה סדק בתפקידים שלהם. "האתגר במקרה כזה הוא ליצור מחדש את הקשר ללא התפקידים האלה".

זה בעייתי ¬ כמו לתקן סירה בלב ים.

"מונוגמיה אינה אפשרות קלה. תמיד תהיה הקרבה, משום שיש מאבק בין חופש לבין שייכות. מלבד זאת, בתחילת הדרך אי אפשר לדעת כמה אתה מוכן להקריב למען האחר, אם בכלל".

פרויד כתב על כך ב"תרבות בלא נחת" (הוצאת דביר) מ 1929. הציוויליזציה, לטענתו, היא איזון בין הביטחון לבין החופש. אנחנו מתנדנדים לצד אחד, מתאכזבים וחוזרים לצד האחר. אנחנו נעים הלוך ושוב ומחפשים את האיזון המושלם מבלי להשיגו. נדמה שהדבר נכון גם בנוגע למונוגמיה.

בארקר ממליצה לזנוח את חוקי המונוגמיה הישנים ולאמץ את חוסר הוודאות. הקשרים שלנו יתפתחו כך דרך משא ומתן יצירתי, וישתפרו, גם אם לא יהיו מושלמים. הד לכך אפשר למצוא בדברים שכתב הפסיכואנליטיקן והסופר אדם פיליפס בספרו "מונוגמיה": "כל נביאי החיים הארוטיים הם נביאי שקר, משום שכל זוג צריך להמציא לעצמו את הסקס שלו. בני זוג לא עושים אהבה, אלא ממציאים אהבה".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

אז יש עוד סיכוי למונוגמיה? הגיבו כאן באמצעות הפייסבוק שלכן
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ