שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

איך יש לפוליטיקאים זמן לבלות בפאבים?

מועמדים נמרצים לכנסת מבלים את לילותיהם בבתי קפה ובפאבים ברחבי הארץ בניסיון לקנות להם תומכים. חוגי הבית החדשים מתנהלים תוך כדי שתייה, נשנוש וויכוחים פוליטיים

דפנה ארד
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דפנה ארד

פוליטיקאים: הם בכל מקום. רגע אחד הם מחבקים את תושבי הדרום, במשנהו הם מתראיינים באולפן טלוויזיה, ובערב, במקום לצבור כוחות ליום המחר, הם יוצאים לברים של הצעירים כדי לברבר ולהיבחר.

אם המועמדים הנמרצים לכנסת מקווים לפגוש בפאב קהל שיכור ואוהד, שירים כוסית לחיי כל סעיף מהמצע שלהם - צפויה להם אכזבה. צעירים שטורחים ויוצאים מביתם כדי לפגוש פוליטיקאים, במקום ללכת למסיבות הרבה יותר טובות, עושים זאת לא פעם כדי להטיח בהם את השאלה המביכה ביותר שהם מצליחים לנסח.

בחירות 2013: כל הדיווחים, הסקרים והפרשנויות

“ברים הם חוגי הבית החדשים”, אומר עו”ד עודד פורר, יו”ר “צעירי ביתנו”, ארגון הצעירים של מפלגת ישראל ביתנו. “זה פורמט מצוין לשמוע בו פוליטיקאי, נקי ממסננים ותוספות של פרשנים, בגובה העיניים, מאפשר לאנשים לשאול את השאלות בצורה גלויה ולקבל את התשובות על המקום. השאיפה שלנו היא להגיע דווקא לקהל חדש. כך עולות גם שאלות קשות, ומתקבלות תשובות. את חלק מהאנשים הן מספקות. יש גם אנשים שלא מסכימים עם האג’נדה שלנו, הרי אין לנו 100% תמיכה, אבל אנחנו בהחלט מוכנים להתמודד עם זה”.

ח”כ פאינה קירשנבאום מ”ישראל ביתנו” התקשתה להיזכר בשמות הפאבים שבהם התארחה ברחובות ובנתניה. “אני לא באה לבר, אני באה לצעירים”, היא מסבירה. “במפגשים כאלה אני מספרת על עצמי, קצת על המפלגה, על האג’נדה שלה”.

דני איילון ממפלגת "ישראל ביתנו" ב"פטיו בר" בתל אביבצילום: אלמן אלכסנדר

אילו שאלות מופנות אליה? “האם יש סיכוי להסכמי שלום, איך אנחנו רואים משא ומתן עם הפלסטינים, האם יש עם מי לדבר, ואיך אנחנו מתכננים לפתור את בעיית הדיור. זאת שאלה שעולה בכל המפגשים. זה טוב ששואלים אותי שאלות לא נעימות. בשביל להסביר את עצמי ומה מבדיל את המפלגה שלי ממרצ, אני צריכה שמישהו ישאל את השאלות האלה. יותר קל לי ממי שמועמד לפריימריס במפלגה שלו, כי לא באתי לבקש שיצביעו לפאינה קירשנבאום, לא באתי למכור את עצמי. באתי לשמוע את הבעיות של הצעירים”.

בר הוא מקום נאה לעסוק בו בפוליטיקה?

קירשנבאום: “אני מבקשת שבזמן שאני מדברת לא יזמינו משקאות. אני לא אוהבת לנאום בפני אוכלים ושותים. בצורה זו אפשר לנהל שיחה. אחרי שאני הולכת, אני משאירה אותם לעשות מה שהם רוצים, צעירים זה צעירים ואני לא משמרת צניעות של אף אחד. מפגשים כאלה חשובים כי הם גורמים לצעירים להצביע ולהשפיע ביום הבחירות”.

המטרה: שערוריות

אנשי מפלגת "ארץ חדשה" בבית הקפה "קלמנטיין" בתל אביבצילום: אייל טואג

מפלגת “ארץ חדשה”, שמתמודדת לראשונה בבחירות, משקיעה לא מעט בשתיינים ממרכז תל אביב. הקרנות הסרטונים השערורייתיים שלה התקיימו בבית הקפה “קלמנטיין” ובברים “פיקוק” ו”טוניק”, מפגש פוליטי ארוך וצפוף עם מועמדיה היה במועדון הקטנטן “סודה בר”.

אלדד יניב ורני בלייר, אנשי המפלגה, הצהירו שלכשייבחרו, מטרתם איננה לחוקק חוקים, אלא לחולל שערוריות בכנסת. “לא חסרים לנו ליצני חצר”, צעקו להם מהקהל.
בלייר מספר שהם מתכננים מסע בחירות ארצי החל בחודש הבא, אבל עד אז הם נשארים בעיר החשובה ביותר מבחינתם: “תל אביב היא העיר הכי מעורבת פוליטית במדינה, הדעות בה חלוקות, יש בה דיונים וסערה פוליטית אמיתית, גם בברים. אנחנו לא אנשים של מסיבות עיתונאים ואולמות כנסים. התל־אביביות שלנו מתבטאת בהיותנו אנשי ברים ובתי קפה. ולכן אנחנו נפגשים שם. אלה חוגי הבית הכי מגניבים שיכולים להיות. אנשים באים מתוך בחירה, בעקבות פרסומים בפייסבוק”.

אחר כך הוא מזמין אותי לאירוע הבא שלהם בבר ותיק ביפו, טועה בשמו ואז מתוודה: “הכל קורה בברים שאף פעם לא הייתי בהם. תל־אביבי בסופו של דבר הולך רק לבר אחד”.

במפגשים הקהל נהנה להביך אותם. הגברים שיושבים על הבמה נשאלים על ייצוג נשים במפלגתם, מואשמים בפירור השמאל הפוליטי, נדרשים להציג פתרונות לאי־שוויון ברשויות הערביות ולנסח את מטרותיהם בצורה נהירה. המועמדים, שבסרטונים שלהם תוקפים דמויות מפתח, מגמגמים לעתים.

שלי יחימוביץ' ב"אברקסס" בתל אביבצילום: מוטי מילרוד

“מאירוע לאירוע אני לומד. כל שאלה היא לגיטימית, גם אם יש בה קורטוב של רוע זה נסלח בתקופת בחירות. אנחנו מדויקים בכל דבר שאנחנו אומרים. הכל רשום במצע שלנו כבר חצי שנה. אנחנו רצים כדי לחזק את האופוזיציה”, אומר בלייר, וגולש לנאום נגד האופוזיציה הנוכחית.

דץ צף

שלמה קראוס, משורר פעיל במחאה החברתית, מוצא את עצמו כל שבוע יושב על כיסא של בר ליד אושיה פוליטית אחרת, מנחה מפגש מסוג זה ומאתגר את הפוליטיקאים.
למפגשים הראשונים שהנחה הוא בא עם דף של שאלות ודרש מהפוליטיקאים לא לזבל את המוח. את המפגש האחרון, שהתקיים בזמן מבצע עמוד ענן, הוא כבר רצה לבטל בעקבות איומים ברצח. בסופו של דבר הוא והאורחת, אסמא אגבארייה זחאלקה ממפלגת דע”ם, נפגשו, שתו כמה בקבוקי סודה וניהלו שיחה על מהפכה, כלכלה ושלום.
גם שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון, דני איילון ויאיר לפיד ועוד פוליטיקאים לא מעטים פוקדים ברים כדי לקנות להם תומכים. לפי הצפיפות בברים שבהם מתקיימים המפגשים הפוליטיים האלה, נראה שלקהל פחות משנה מי בא לדבר.

קראוס אומר שכולם מגיעים בזכות שיפור מעמדה של הפוליטיקה: “פעם זה היה קול להגיד שכולם אותו דבר, ש’פוליטיקה מסריחה’ ו’אני לא אתלכלך בזה’. היום מי שאומר את זה מביך את עצמו. התנערות מפוליטיקה היא כמו התנערות מעצמך ומהחברה. אנשים מבינים את הכוח שלהם ואת הצורך להשפיע על המקום שהם נמצאים בו. מכיוון שפוליטיקה נהפכה לנושא עממי וצעיר, גם המפגשים צריכים להיות כאלה, וגם המקומות שאנחנו יושבים בהם”.

יזם המפגשים שמנחה קראוס הוא איל דץ, עיתונאי, שתמיד שואל בהם את השאלה האחרונה מהקהל. “כשהייתי ילד אבא שלי היה עסקן מפלגת העבודה והיו אצלנו חוגי בית”, מספר דץ. “תמיד הייתי מסתקרן ויורד למטה, רואה שבאמצע יושב איזה פואד ומדבר. זה הקסים אותי. משם הגיע הרעיון.

“זאת מערכת הבחירות הראשונה שבה מצאתי את עצמי כקול צף. ואני לא היחיד בסביבתי הקרובה. נהיו אלטרנטיבות בשמאל. הקונצפט היה ערבים של ‘קאט דה בולשיט’, בלי נאומים ארוכים מדי כי אנשים לא אוהבים שחופרים להם, ואפשרות לשאול הרבה שאלות. כיום חווים את הפוליטיקאים דרך התקשורת הממוסדת. אין סיכוי לשמוע חבר כנסת ערבי מדבר על נושאים יום־יומיים. גם ברשתות החברתיות הפוליטיקאים עוברים בפילטר של יועצים. הסרטונים שהם מעלים ערוכים היטב. המפגש לא נגמר כשהוא מסתיים רשמית, אחר כך כולם תמיד ממשיכים לדבר בחוץ עם הפוליטיקאי ויש ויכוחים פוליטיים”.

לפני כשבועיים הוזמן עפר שלח ממפלגת יש עתיד לדבר בערב גשום עם באי בר הגייז “שפגט” בתל אביב, בהנחיית קראוס. הוא נעתר. הקהל התקשה להסתגל לעובדה שזה כבר לא הפרשן האהוב מערוץ 10, אלא פוליטיקאי טרי ונחוש.

כשנשאל מי המועמד המתאים ביותר לכהן כשר הביטחון הבא, שלח שילב בתשובתו מידע על כמה מתכונותיו שלו וגם פעלים בגוף ראשון עתיד, שבעטיים הבינו הנוכחים כי הוא מדבר למעשה על עצמו. לקראת סוף המפגש נעמד בחור צעיר ותקף את שלח בסדרה של שאלות מביכות על ראש המפלגה שלו, יאיר לפיד.

יאיר לפיד ב"וונדרלנד" בתל אביב

למרות כל זה, שלח מגדיר את האירוע כהצלחה: “זה קהל שרציתי לפגוש אז פגשתי אותו בבר. לצעירים אין כל כך בית לעשות חוג בית, אז נוח להם לתפוס אותי שם ולי לתפוס אותם. אני עומד לעשות סיבובים בפאבים בכל הארץ”.

בזבוז זמן

יש גם כאלה שמעדיפים להישאר בבית כשפוליטיקאי בוחר לבקר בבר שהם תיכננו לצאת אליו. “מה הקטע הזה של מפגשים עם פוליטיקאים בפאבים במערכת הבחירות הזאת? לי זה נשמע ונראה מלאכותי ומאולץ”, כתב ד”ר שחר אבן דר מנדל בחשבון הפייסבוק האקטיביסטי שלו.

הוא מסביר: “המחאה החברתית של קיץ 2011 לימדה אותנו שלצעירים התל־אביבים, אלה שאמורים להיות היפסטרים מנותקים, דווקא יש מודעות פוליטית. יותר מזה, היא לימדה אותנו שיש להם כלים ויכולת לתרגם את המודעות הזאת למעשים, ובתנאים הנכונים גם לסחוף אחריהם ציבור רחב בהרבה.

“תוצאה ישירה ומעט עגומה של התהליך המבורך הזה היא הריצה של פוליטיקאים לשווק את עצמם בערבים נינוחים ולא מעונבים לכאורה. החיוך המאולץ למצלמה עם בקבוק בירה ביד הוא גלגול חדש, ציני ומעצבן לא פחות, של הביקור המיוזע בשוק כדי להצטייר כעממי. מעודד לראות שהפוליטיקה המפלגתית הפנימה חלק מלקחי המחאה החברתית, מתסכל לראות שההפנמה הזאת מתבטאת, כמעט כמו כל דבר, בצעד ריק מתוכן של יחסי ציבור”.

יועץ תקשורת של חברת כנסת ממפלגת השלטון מסביר מדוע קשה למצוא פוליטיקאים מהליכוד במפגשים על הבר ‏(חוץ משר החינוך גדעון סער, שמשמש תקליטן‏): “התועלת שאפשר להשיג בפריימריס מהליכה בפאבים ופגישה עם צעירים היא די נמוכה במפלגה שיש בה 120 אלף מתפקדים בעלי זכות בחירה. בשביל להיכנס לרשימת הליכוד לכנסת הבאה צריך 17–18 אלף קולות. זה לא משהו שאפשר לעשות דרך הליכה מפאב לפאב.

הפוליטיקאי עשוי להגיע לפריימריס עם הרעלת אלכוהול. אם אני אגלה שחבר כנסת מהליכוד עשה דבר כזה, זאת תהיה לי אינדיקציה שהוא חלש, כי החזקים הולכים לדבר עם חברי המרכז, עם אנשים בעלי השפעה גדולה יותר על הרבה אנשים”.

“קיבלנו יותר מ–150 הזמנות לאירועים כאלה. את רובם אנחנו דוחים כי זה לא רלוונטי”, אומר דובר של חבר כנסת מהשמאל. “מפגשים כאלה לא משנים שום דבר. זה מבזבז את זמנו של הפוליטיקאי לשווא. רק אם אתה יאיר לפיד תוכל להפיק מזה תועלת. המטרה של פוליטיקאי היא לשכנע אנשים, ואם אתה נכנס לבר, מספיק שיהיו בו שתיים־שלוש קריאות מהקהל כדי שהשיחה תאבד את הדינמיקה שלה”.

נורית גלבוע מבר “סינקופה” בחיפה, שאירח כמה אירועים פוליטיים השנה, אומרת: “אני פחות אוהבת שצביון פוליטי נכנס למרחב העסקי שלי, שהוא גם מרחב ציבורי, שצריך להיות ניטרלי ולא לנקוט עמדה. כלקוחה וגם כבעלת העסק. לרוב האירועים האלה מתקיימים בקומה הנפרדת שלנו, ומבחינתי הם אירועים פרטיים שאנחנו לא מפרסמים. לקוחות לא צריכים להיות חשופים לפוליטיקה כשהם יוצאים לבלות”.

בן רוטשילד, מבעלי בית הקפה “קלמנטיין” בתל אביב, לא נרתע מכך שהמקום שבבעלותו יזוהה עם הצד שבו הוא תומך. “באופן טבעי מכיוון שהרבה מהשותפים בבית הקפה הם אנשי שמאל, אז אירגנו אירועים של שמאל”, הוא אומר. “אנחנו לא סוגרים את המקום בפני אנשים אחרים. המפגשים הפוליטיים מביאים קהל חדש שנחשף למקום. העובדה שאנשי שמאל שאני מעריך בוחרים לגייס פעילים ולחגוג במקום שלי מסבה לי גאווה”.

עם איזה פוליטיקאי היית יושב לבירה? הגיבו כאן באמצעות הפייסבוק

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ