שחר קדרון

זה סיפור שלא מוסיף לי הרבה כבוד. דווקא רגע אחרי פרידה כואבת ביותר החלטתי להגשים חלום ולקחת כלבה. מרוט ושחוט ככל שהייתי באותם ימים, הלכתי לגן מאיר בתל אביב והתבוננתי בעיניהם העצובות של הכלבים שמובאים לשם מדי יום שישי כדי לנסות לשאת חן בעיני העוברים ושבים. פעילות העמותה למען הכלבים, שמנסות בקושי רב לתמרן בין ההמונים שרוצים לשאול שאלות, הכלבים הבוגרים והאומללים והגורים שהושמו במין מכלאה על המדרכה ומחרבנים ללא הרף על נייר עיתון, הפצירו בי לקחת כלב ולו לשבוע של אומנה, ולי זה התאים כי ממילא לא הייתי בטוח ששעות העבודה שלי מאפשרות לי לקחת כלב. היה נדמה לי שזו הזדמנות לעזור לכלב וגם לבדוק את העניין.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ