שחר קדרון

הוא עומד ליד הדלת הפתוחה, לבוש, נעול ועם המפתחות ביד, ומחכה. היא עדיין לבושה בפיג'מה, רכונה בהבעה מרוכזת על המחשב הנייד שלה, מנסה להשלים איזשהו מייל. הזמן נוקף. מבטים רבי משמעות מוחלפים. חמש דקות אחרי שכבר היינו אמורים להיות ברכב, היא קמה כנשוכת נחש ומתארגנת במהירות האור. הוא בוהה בחדר המדרגות ושואל את עצמו — מהו בעצם הזמן? האם הוא נע לכיוון אחד בלבד? למה אני מחכה לה תמיד? ומה עם החסרונות שלי — הם גם חלק מהתמונה, לא? למה אני תמיד ביקורתי כל כך? האם זה עד כדי כך נורא שהיינו צריכים לצאת לפני חמש דקות ועכשיו היא מחפשת את הגרב השני שלה? האם יבוא המשיח אי פעם, ואם כן, האם הוא יסמס שהוא מאחר כי תלה תקוות לא סבירות בכך שהווייז יעדכן את הערכת הזמן שלו לאחור?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ