שחר קדרון

אני אוהב את רצפת הבית שלי נקייה ואת השטיחים שאובים, יש לי חיבה לא נסתרת לשטיפת כלים ורגישות לאבק במקומות מאוד מסוימים. על פניו אני מה שמכונה "בחור נקי", אבל כשמתברר למשל, איך הבגדים שלי נראים בארון (מבולגנים), איך אני תולה כביסה (מקומט), איך נראה שולחן העבודה שלי (מזעזע) ובאיזה מצב אני משאיר את זרבובית מכונת הקפה (עטורה בשאריות יבשושיות של חלב סויה), מתחילים להיווצר פה ושם בקיעים בדימוי החיובי שלי בתחום הזה.

לאנשים יש דעות מאוד ספציפיות בנוגע לחומרים והטכניקות הנחוצים כדי שזה יהיה "באמת נקי". אני לא חושב שיש לי פחות קבעונות, נטיות או סטיות בנושא הזה, אבל בעדינות אפשר לומר, שמקובל לחשוב שלבני מיני אין רגישות גבוהה במיוחד לעניין. סדרת פרסומות של "ניקול" התלבשה בדיוק על זה כשהציגה שתי קטגוריות של טמטום גברי בענייני ניקיון — הראשונה, רישול מגוחך: גבר אחד מנקה חלון עם התחתונים המשומשים שלו, אחר הבריק את השיש עם סמרטוט מטונף, ושלישי מנקה בוץ מהרצפה עם הגרביים. הקטגוריה השנייה היא ההגזמה הפראית: גבר משאיר סימנים על המקרר ומבקש מגבר אחר לנקות את זה עם דיסק חשמלי, חברו משאיר סימנים על הרצפה ומזמין מכונת ניקוי תעשייתית כדי להעלים ראיות. בכל הפרסומות האשה מתבוננת בגבר בבעתה.

"הפרסומת הזאת ודומותיה מטבענות (הופכות לטבעית, ש"ק) את החלוקה המגדרית בבית", מסביר ד"ר איתי חרל"פ, חוקר טלוויזיה מהחוג לקולנוע וטלויזיה באוניברסיטת ת"א והמכללה האקדמית ספיר. "הן יוצאות מנקודת הנחה שאם הבית לא נקי האשה לא עושה את עבודתה, והגבר לא בחר באשה הנכונה. כמובן שהמסר הזה מועבר בקריצה, 'אנחנו יודעים שזה בעייתי אבל זה בהומור אז מותר לנו'". הפרסומת הזכירה לחרל"פ שיר של יונה וולך, "מאה אחוז גבר", שנחתם בשורות: "כשאני מתנהגת כמו לא אשה/ הוא לא אוהב". "אם האשה לא עושה את תפקידה כמאה אחוז אשה, הגבר נאלץ לחרוג מתפקידו, כלומר 'להתבזות' בהתנהגות נשית". כך למשל, בפרסומת שבה הגבר מנקה את השיש בסמרטוט מלוכלך, האשה פוקדת עליו 'זרוק את הסמרטוט'. הוא חושב שהיא מתכוונת לחולצת סיום המסלול המהוהה שלו מהצבא, משליך אותה לפח ומצדיע. לא צריך דוקטורט בלימודי תרבות כדי להבין את הסימבוליקה.

סקסיסטית ככל שתהיינה, נראה שהפרסומות מגובות בראיות מוצקות. לפי נתוני ה-OECD שנאספו בשנים 2009-1998, במדינות המפותחות מקדישים גברים עשר דקות ביום לניקיון, ונשים יותר מפי ארבעה מזה. לפי הנתון האחרון של הלמ"ס מ–2009, אף ששיעור הגברים והנשים שחושבים ש"בני זוג עובדים צריכים לשאת באופן שווה בעבודות הבית" גבוה וכמעט זהה — 79% ו-81% בהתאמה, בפועל בקרב כ–34% מהזוגות שני בני הזוג עוסקים בניקיון הבית, בכ–49% מהזוגות זה התחום הבלעדי של האשה, ורק בקרב 4% מהזוגות זה התחום הבלעדי של הגבר. מחקר בריטי שפורסם בתחילת השנה מגלה דפוס מעניין שנוגע ליחס בין מגדר למעמד: מתברר שדווקא גברים עניים נוטים יותר להשתתף בעבודות הבית מגברים מבוססים, שמסתפקים בהשקעת כסף בשכר המנקה השבועית. כפי שמעיר בהיגיון רב טור ב"גרדיאן", עבודות הניקיון בבית לא מתחילות ומסתיימות בבואה של המנקה, וכך האשה המבוססת נאלצת לעשות לבדה את ההשלמות לאורך השבוע.

"השיח ההגמוני שמטפחת המדיה, וילדות וילדים לומדים מגיל קטן, מציג את האשה הנשואה בפוזיציה עדיפה על זו של שאר הנשים", מסבירה אורלי בנימין, פרופ' חבר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן. "אשה נשואה ראויה מזוהה בתרבות שלנו עם הבית הנאה, הנקי, שבריא לגדל בו ילדים. זה הבית הראוי שבו מתקיימת המשפחה הטובה".

כבר בכתביהן הראשונים הבחינו הפמיניסטיות בין המרחב הפרטי והציבורי, והצביעו על כך שהעבודה שנעשית במרחב הפרטי — להבדיל מהציבורי — מזוהה כלא רציונלית ולא דורשת למידה, ואיברי מין נשיים הם התנאי ההכרחי והמספיק כדי לבצע אותה. "התפישה שלנו היא שניקיון הוא משהו שלא דורש מיומנות, אלא פשוט קפריזיות והיצמדות לסטנדרטים מטורפים. כולנו מכירים את 'הסבתא הגיבורה, שבגיל 75 לקחה סולם והתעקשה לנקות את האבק בבוידעם'. למי אכפת כמה אבק יש בבוידעם? זו סכמה תרבותית של מסירות אדירה לביצוע מלאכות שאינן נחוצות. זהו אמצעי לביצוע הנשיות האולטימטיבית".

ד"ר מיכל פרנקל מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית סבורה שניקיון נותר מעוז של עבודה נשית כי "גידול ילדים נתפש בחברה שלנו כדבר שמעניק משמעות לחיים, לבישול יש יחסי ציבור טובים כי הוא נחשב לאמנות, ומנגד מעמדו של הניקיון רק הולך ופוחת. בעבר הוא נקשר להיגיינה ואילו היום אנחנו יודעים שניקיון קפדני הוא לא עד כדי כך חשוב מבחינה בריאותית, אלא רק מבחינה אסתטית. אין שום סיבה לראות בניקיון משימה יוקרתית, ולכן זו המטלה שלאנשים הכי קל לקנות בכסף, עד כדי כך שבבלגיה המדינה החליטה לממן באופן חלקי לאזרחים שירותי ניקיון בבית".

לעתים נשים מתבטאות גם בצורה שהפמיניסטיות מכנות undoing של תפקידי המגדר, כלומר — התכתבות עם ושלילה של התפקידים המקובלים מתוך גאווה, למשל: "אני ממש גרועה בקיפול כביסה, מזל שבן זוגי מצטיין בזה". שלא לדבר על אמירות רדיקליות בנוסח "בבית שלנו לא מקפלים את הכביסה".

בנימין מוסיפה עם זאת, שבמשך השנים חל שינוי מסוים בדימוי האשה הראויה, וכיום הוא כולל גם את היכולת שלה "לגייס" את הגבר לעבודות הבית. היא חולקת על טענתי שהפרסומות של "ניקול" משקפות את המציאות. לדבריה, העובדה שכיום הגבר משתתף בניקיון הבית בקרב שליש מהזוגות היא ביטוי של "השינוי החברתי החשוב בהיסטוריה". היא מוסיפה נקודה מעניינת לזכותם של הגברים — התפישה ששוללת מהם את ההכרה בעבודות ניקיון נוספות שהם מבצעים. "יש לזכור שניקיון, באופן היסטורי, זו עבודה מתמשכת של תחימת המרחב המוגן שנפרד מהטבע הבלתי נשלט, וזה משהו שלגבר יש בו תפקיד מרכזי בו. מי נתפש כאחראי למשל לסידור וניקוי המחסן? לסתימה בכיור? גם זה סוג של ניקיון. ומה אם קן צרעות קם לנו מחוץ לחלון? וממי מצופה לקחת על עצמו את תיק הג'וקים?".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ