המציף והשתקן: לשוחח נכון בדייט ראשון

האם כדאי להיחשף בתחילת הקשר או לא? חוקרת דייטינג מסבירה מה מאפיין את המציפים והשתקנים, ומציעה פתרון

דני בר-און
דני בר-און
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אדם סנדלר ודרו ברימור ב"50 דייטים ראשונים". פרופ' גורית בירנבוים: "חשיפה עצמית היא אמנות"
אדם סנדלר ודרו ברימור ב"50 דייטים ראשונים". פרופ' גורית בירנבוים: "חשיפה עצמית היא אמנות"צילום: Darren Michaels / Columbia Pic

זה היה בדייט השני שלנו. היה ערב אביבי די חמים והלכנו לשתות בירה על ספסל בגן העצמאות, משקיפים על הים החשוך ועל אורות תל אביב. השיחה הגיעה למרחב האישי, וזרקתי לה משהו על איזושהי אפלולית, איזה טיזר לגבי כתם כלשהו בעברי. לא פירטתי, אבל לא היה בזה צורך. להקללת האווירה, היא הגיבה בסיפור נחמד מהעבר על איך שההורים שלה מתחו אותה כשהיתה ילדה קטנה. היא היתה זהירה ממני. הקשר לא עלה יפה באותה התקופה, והבוסית שלי, הפסיכולוגית הראשית (עבדתי אז כפסיכולוג), יעצה לי להיות קצת פחות גלוי בשלבים הראשונים של הקשר שלי עם בחורות. "אין מה לעשות", אמרה לי שועלת הקרבות הוותיקה, שראתה כל כך הרבה קשרים קמים ונופלים. "בהתחלה אתה צריך לשווק את עצמך". 

זו שאלה שמטרידה רבים בשלב הדייטים הראשונים: כמה ועל מה לדבר וכמה להקשיב. יש אנשים שעל ההתחלה מפעילים את הפומפה המטאפורית ומציפים את בן זוגם הטרי בכל מי הביוב שהצטברו אצלם בצנרת; אחרים רוצים להציג פרסונה אטרקטיבית יותר ולכן הם מעדיפים לדבר רק על חיבתם לטקסטיל יוקרתי וכלים סניטריים ארטיזנליים. לאלה וגם לאלה שמרו הפסיכולוגים כינויי גנאי, כמו בבדיחה הידועה על השעה הטובה להגיע לפסיכולוג (אין כזו — מי שמקדים נחשב לתלותי, מי שמדייק — לאובססיבי ומי שמאחר, לנרקיסיסט). במקרה שלפנינו, הראשונים יכונו "מוצפים" והאחרונים "שמורים", במובן ה–500 שקל לשעה של הביטוי.

החדשות הטובות הן שיש גם דרך אמצע. כך לפחות לדברי פרופ' גורית בירנבוים מבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, שחוקרת את אופן היווצרותו של קשר אינטימי. "חשיפה עצמית היא אמנות", היא אמרת. "מצד אחד, חשיפת בטני הרכה היא הכרחית כדי לאפשר לאדם השני להתקרב אלי. חשיפה היא אות, לעתים לא מודע, שמסמן 'אני מעוניינת בקשר'. חשיפה מעודדת גם את האחר להיחשף, וכך אמורה להיווצר מערכת הדדית ומדורגת של חשיפה אישית. אם אני נחשפת באופן מהיר ופתאומי ואתה לא, שנינו נרגיש אי נוחות".

האי־נוחות הזאת עשויה להיפתר בניתוק מגע מיידי. זה מה שקורה, במה שמכונה בפסיכולוגיה מצב "הזר ברכבת": כשמישהו שופך את לבו בפני זר מוחלט. הוא עושה זאת, ובן שיחו מאפשר לו לעשות זאת, בגלל הידיעה שבקרוב הם עומדים להיפרד ולא לראות זה את זה לעולם. אם רוצים ליצור קשר אמיתי ומתמשך, חשיפה כזו אינה רצויה. "תגובתיות היא הדבר הקריטי בחשיפה, כלומר ערנות לכך שהאדם השני בראש אחד אתך, קולט אותך ומגיב אליך. אם הוא לא נחשף בחזרה, יכול להיות שהוא לא מעוניין בך, או שהוא מעוניין — אבל הקצב שלו אחר".

יש אפשרות נוספת, והיא שסגנון ההתקשרות שלו הוא נמנע. תיאוריית ההתקשרות הנודעת של בולבי ואיינסוורת מבחינה בין שלושה סגנונות התקשרות עיקריים — בטוח, חרד ונמנע, שמתעצבים בינקות אך עשויים להשתנות בהמשך החיים. "מחקרים מראים, שבעלי סגנון התקשרות חרד, שמאופיינים בהצפה של חרדת נטישה, הם אלה שנוטים לשפוך את הלאגר, כלומר להיחשף באופן מוגזם ולא מותאם, והם גם אדישים לאיתותי המצוקה של הצד השני שמתקשה להתמודד עם ההצפה הפתאומית. ואילו בעלי סגנון נמנע, שנרתעים מאינטימיות וממעטים בחשיפה של עצמם, נרתעים גם ממי שנחשף בפניהם. המעניין הוא מה שקורה אם אתה בכל זאת מאלץ נמנע להיחשף".

בירנבוים ערכה בעניין כמה מחקרים. היא ביקשה מהמשתתפים במחקר לשוחח עם אדם זר ולספר לו על אירוע עצוב שאירע להם בשנים האחרונות. לאחר המפגש התבקשו הנבדקים לתאר את מידת המשיכה המינית שלהם לבן שיחם. השותף לשיחה היה לעתים נבדק נוסף, ולעתים נסיין, שהתנהג בצורה תגובתית, או לא, לפני תנאי הניסוי. נמצא שהנבדקים הנמנעים נרתעו לנוכח תגובה חמימה ואמפתית לסיפור העצוב שלהם.

מחקר נוסף שבירנבוים ערכה, ופורסם לפני כחצי שנה ב"Personality and Social Psychology Bulletin", מצא שלא רק שחשיפה מעוררת משיכה מינית, אלא גם ההיפך — אם תעוררו מינית מישהו או מישהי באופן לא מודע, הם ייטו לחשוף את עצמם יותר. דרך נוספת לעורר חשיפה היא באמצעות שאלון ההתאהבות הידוע של ארון ("רק 36 שאלות מפרידות ביניכם לבין אהבת אמת. לא תנסו?", "הארץ", 22.01.2015). השאלון עשוי להאיץ את תהליך ההתקרבות ובטח יהפוך את הדייט שלכם למעניין יותר, אך בירנבוים מזהירה מחשיפת יתר. "הסוד הוא להיחשף בתבונה", היא מסכמת.

מחקרים נוספים שבירנבוים ערכה שפכו אור גם על הזווית המגדרית של התגובתיות. מסתבר, וזה די עצוב, שגברים נמשכים מינית מאוד לנשים שמגיבות אליהם בצורה אמפתית במעבדה, ומתים להיפגש אתן שוב. לעומת זאת, נשים נרתעות מגברים שזה עתה פגשו ומקשיבים להן באופן אמפתי וחביב. הממצא הזה שוחזר בכמה ניסויים, ובירנבוים משערת שהוא נובע מחשדנות שגבר כזה מעורר באשה. "אנחנו משערים שהן חשות שזו התנהגות לא טיפוסית לגבר זר, וזה מרתיע אותן. הן שואלות את עצמן אם הוא מתנהג כך כי הוא נואש, או לא בררן, או לא דומיננטי, או מנסה להכניס אותן למיטה". ביחסים ארוכי טווח, לעומת זאת, הדפוס מתהפך. "נשים דווקא רוצות מאוד שבן זוגן הקבוע יהיה תגובתי ואמפתי, אפילו יותר משגברים רוצים; החשק המיני שלהן כלפי בן זוג שאינו תגובתי נפגע".

דרושים עוד מחקרים כדי לאתר את הסיבה המדויקת שבגללה נשים נרתעות מגברים שמגיבים אליהן, אך על פניו נראה שישנו כשל באופן שבו נשים מעריכות גברים בדייטים. בהנחה שדייט הוא מעין טסט, שמעלה את הגבר על הליפט כדי לבדוק אם כל מערכותיו תקינות והוא מתאים לקשר ארוך טווח, הן עלולות לפספס את אותם הגברים שמקשיבים להן ומכילים אותן, תכונות שהן כל כך נחוצות להן בבן זוג. אפשר לומר שזו חרב הפיפיות של תפקידי המגדר: כשם שיכול להיות שבן זוגך לדייט משלם עלייך, לא כי הוא באמת כזה נדיב, אלא כי הוא יודע שזה מה שמצופה ממנו, ייתכן גם שהוא משחק את הקשוח האדיש מסיבות דומות. כך לא תוכלי לדעת אם הוא באמת קשוח או שזו רק קליפה שהוא סבור שהיא מתאימה יותר לסיטואציה. תפקידי מגדר הם דבר בעייתי — אתה לא יכול לחיות אתם, ומנגד — אתה לא יכול לחתוך אותם לחתיכות ולהאכיל בהם את החתולים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ