המשורר טוביה ריבנר רואה עצים רוקדים

הוא שכל את משפחתו ואת אשתו הראשונה, ואחד מבניו נעלם. הוא זכה בפרס ישראל לשירה ובהצלחה ספרותית בגרמניה, אבל לא אלה הדברים המשמחים אותו. עם ספר חדש בגיל 89, מספר טוביה ריבנר מהו הרגע שבו הוא באמת מאושר

אלי אליהו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אלי אליהו

"אני לא יודע באיזה אופן השירה שלי השתנתה עם השנים, אם בכלל", אומר המשורר טוביה ריבנר, "אני לא יכול להעיד על עצמי. אחרים אומרים שנעשיתי יותר פתוח, ייתכן. בספרים הראשונים שלי אולי באמת הייתי קפוץ, עם יד על הפה. נעשיתי גם יותר פשוט, אולי. אני מלכתחילה לא כותב כדי להקשות, או כותב בלשון השירה הטהורה, כמו מלראמה, למשל, שלא עניין אותו הפירוש הישיר של המלים אלא הצליל והמרקם שלהן. אני מנסה לדבר בלשון בני אדם".

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ