הסמים, ההתבגרות בפנימיות, החיים בשוליים. המשורר אתגר מויאל מסרב להפוך את חייו למודי הסבל לשירה

עם צאת ספרו השני המשורר אתגר מויאל מספר על החיים בשולי התחנה המרכזית בתל אביב, על ההשתקמות, על הזהויות הבדויות ברשתות החברתיות, ולמה למרות הכל הוא מתעב משוררים עם אג'נדת קיפוח וסבל

גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

השירים שלי מדברים/

בעד עצמם/

לא בהכרח בעד עצמי/

או בעדי/

הם שומרים על זכותם המלאה לצעוק/

ולשמש נגדי/

בבית המשפט

(מתוך "חתן פרס ישראל")


השיר שפותח את "חתן פרס ישראל", ספרו החדש של המשורר הצעיר אתגר מויאל, מכיל חמש מלים בלבד: "שירה/ היא לא תחרות סבל", כותב בו המשורר. הצהרת הכוונות הזאת תואמת לרוח כללית שכולה בעיטות מִספרת לעבר הנפיחות העצמית של העוסקים בשירה, התחכמות למשוררי המחאה והאג'נדה ולסובלים ולכועסים בכלל. זה עניין מפתיע, משום שאילו אכן היתה השירה תחרות סבל, מויאל היה מנצח בה בהליכה. אבל אף על פי שבשיר נוסף הוא מכנה את עצמו ממזר (פרי הזיווג בין חתן פרס ישראל לכלת פרס התרבות), ובאחר הוא מפנטז על התאבדות מפוארת ומודה בפני אהובה שנפלאה אהבתה מאהבת סמים, אבל איתם היא אפילו עוד יותר, רוח הלגלוג הקל שלו שורה בכל. השירים שלו — כמו חייו — הם תערובת של מציאות איומה, מסוגננת במשפטי מחץ ושל שעשועי שפה. מויאל, בקצרה, הוא אמנם טיפוס שקשה לתפוש וקשה לפענח אבל דבר אחד ברור: ב"תחרות הסבל" הוא מעדיף להתבונן מבחוץ. או לא להתבונן בכלל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ