ההבטחה החדשה של השירה העברית

ספריו של המשורר שגיא אלנקווה זכו בפרסים, מבקרים מפגינים כלפיו אחדות דעים יוצאת דופן, והוא הוגדר כיוצר של "ניב כמעט חסר תקדים בשירה הישראלית העכשווית". אבל בשיחה איתו, כמו בשירתו עצמה, הוא חושף ניגוד מרתק בין צלילות שכלתנית לחוסר ביטחון ביחס לעצמו ומול עולם שהגדיר אותו כפגוע נפש. פגישה עם קול נדיר

דוד (ניאו) בוחבוט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דוד (ניאו) בוחבוט

ברחוב ההומה, סמוך לקניון "לב חדרה", בחורה צעירה, שחורת שיער ומכווצת מצח, מקימה דוכן חמצוצים. מיד עטות עליה כנופיות נחושות של סבתות, ועד מהרה פסי הצבע המסוכרים הופכים למרכזה של תערובת כאוטית של קולות. לפתע, מתוך כל הרעש הזה, כמו צומח כוח אנרגטי חדש, מנוגד, דמום ועדין. המשורר שגיא אלנקווה חוצה את המהומה בלי להבחין בה בכלל, צועד לאט, מחייך מאוזן לאוזן. הוא גר לא הרחק מכאן, בבניין ישן ורב קומות, חולק את הדירה עם שלושה שותפים. "זה נקרא דיור מוגן", הוא מספר. "זו דירה פרטית, שגר בה אדם אחד או כמה אנשים, בשכירות משותפת. לכל אחד יש חדר קטן משלו, חולקים סלון ומטבח, ומקבלים סיוע ופיקוח של עובדת סוציאלית ומדריכה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ