שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

למה אנחנו פוחדים מס. יזהר?

באהבתו העיקשת הוא עשה בעברית מעשים מופלאים, גאוניים על גבול אובדן השפיות, איש לא כתב בה כמותו. אבל עשר שנים לאחר מותו, ישראל הרשמית לא כל כך מעוניינת לזכור את ס. יזהר והקוראים נרתעים משפתו. איך בכל זאת אפשר לזכור את מי שסומן כאב הגדול של הספרות העברית החדשה כבר כשהיה בן 22

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אריאנה מלמד
אריאנה מלמד

צריך להתחיל במבט. טעון וחידתי, עניו באורח מפתיע ומעריץ, אבל לא הערצת גיבורים חנפה אלא אותה הערכה שעיני אדם מקרינות במפגש עם מורה דגול, עם יוצר אהוב, עם אדם שהוא מעמודי התווך המכוננים של תרבות עתיקה־חדשה: צריך להתחיל במבט הזה של שמעון פרס במפגש אחד עם ס. יזהר, מבט שראיתי ורציתי לחזור אליו, לברר מה בדיוק היה האיש הזה בעבורו ובעיניו, שכן בכפר הנוער בן שמן, שם למד שמעון פרס ושם האהיב יזהר סמילנסקי את התנ"ך על דורות של בני נוער חילוניים, הוא היה בכלל המורה של סוניה מנוחתה עדן: בשבוע הבא ימלאו מאה שנה להולדתו של יזהר, וידעתי שפרס ישמח לספר על הקשר ארוך השנים בינו לבין הסופר שנחשב ליוצר המכונן גם של הסיפור העברי המודרני, ב"אפרים חוזר לאספסת", וגם של הרומן העברי בשנות המדינה, "ימי צקלג". פרס כמובן קרא את שניהם, אבל עם פרס אי אפשר לדבר כעת, ויזהר מת לפני עשור, בגיל 90, שבע ימים ותהילה שלא ברור עד כמה רצה בה ועד כמה הצמיתה את מעיינות יצירתו, ומה שנותר אבל לא נרשם הוא המבט הזה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ