רחל שפירא: "היום לא אוכל לכתוב שיר על יפי נופי השומרון"

רחל שפירא חתומה על כמה מהשירים היפים ביותר בזמר העברי. לקראת הופעה עם הרכב חדש בפסטיבל ימי הזמר, היא מספרת איך הפך שיר שכתבה לזכר חבר שנפל להמנון לאומי, ולמה זה דווקא בסדר שעומר אדם כנראה לא יזמין ממנה פזמון בקרוב

אריאנה מלמד
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אריאנה מלמד

ברוח המקפיאה של יום החורף האחרון בתל אביב, איש לא נצפה ברחבה הגדולה שבין היכל התרבות להבימה. אשה עטופה במעיל גשם מרופד, גדול למידותיה הזעירות, עמדה בתוך גן יעקב שבמתחם והתבוננה באריכות בשיח הוויסטריה היפהפה שבדיוק החל להנץ בסגול מרהיב. בבית הקפה הקרוב פרצה פתאום אשה אחרת בצחוק רם מדי, בלי סיבה נראית לעין, והתבוננה סביבה כדי לוודא שלא ראו ושמעו אותה. כאילו ניתקה מחלום, האשה מגן יעקב פסעה אל עבר בית הקפה, ואז זיהיתי אותה. רחל שפירא, בת 74, אמנית המלים המושרות, מן הפזמונאיות המוערכות ביותר בישראל, סרבנית־תקשורת בדרך כלל, הגיעה לראיון. קיוויתי שלא הבחינה בצחוק שלי. לקראת השיחה איתה, כשקראתי שוב מלים של שירים שכתבה, צחקתי כשגיליתי להפתעתי שאני זוכרת בעל פה כל אות ב"השיר על ארץ סיני". בפסטיבל הזמר והפזמון תשל"ב ב–1972 עלה שלמה ארצי בן ה–24 לבמה קצת נבוך מן המעמד, ולצלילי תזמורת ענקית שר, ללחן של מוני אמריליו, "כה אדירים הביצורים אשר בארץ החמה", וגם:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ