היא היתה הראשונה לכתוב בגילוי לב על התרופה ששינתה את פני הדור שלה

אליזבת וורצל, מחברת "דור הפרוזק" שמתה אתמול, כתבה בחושפנות על נושאי טאבו כמו דיכאון ונטילת תרופות פסיכיאטריות. "תמיד הייתי האדם הכי בלתי אפשרי בחדר ועכשיו, כשיש לי סרטן, אנשים מצטערים בשבילי", אמרה ב-2018

גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

לאליזבת וורצל היתה תמיד דרך משלה לספר על עצמה, אבל גם מי שגדלו על ספריה ועל המאמרים שלה — שהתאפיינו בכנות ללא פשרות, שלא לומר התערטלות מנטלית — לא ציפו לווידוי שפירסמה. הטור שכתבה ב"גרדיאן" בתחילת 2018 הכה גלים: "הייתי על פרוזק כשעוד קראו לזה פלוקסטין. כתבתי ממואר בגיל 20 וכלום, כשעוד לא היה דבר כזה. התמכרתי להסנפת ריטלין לפני שהיה אדרל. הייתי ריוט גירל, פמיניסטית שתרצו לזיין, ודיגמנתי בעירום על כריכת הספר השני שלי. תמיד הייתי האדם הכי בלתי אפשרי בחדר ועכשיו, כשיש לי סרטן, אנשים מצטערים בשבילי". כתבה והשאירה — כהרגלה — קוראים המומים. הטקסט הזה, מונולוג חד ושנון, מלא הומור עצמי וחשוף לחלוטין, הדהד בוודאי בראשיהם של מי שעוקבים אחרי וורצל, שמתה אתמול (שלישי) מסיבוכים של מחלת הסרטן שבה חלתה. היא היתה בת 52 במותה, וכמו שכתבה בעצמה — על עצמה — הביוגרפיה האישית שלה כללה סוגים שונים של התנסויות קיצוניות שיספיקו לכמה גלגולי חיים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ