הסופר שהפך את החרדות, האגורפוביה והמציצנות שלו לרב-מכר היסטרי

זמן קצר אחרי שנחלץ מבעיות נפשיות משתקות, נסק דניאל מאלורי והיה לסינדרלה החדשה של עולם הספרות האמריקאית. ספרו המצליח "האשה בחלון", השואב השראה מהבמאי אלפרד היצ'קוק, מעמיד במרכזו אשה אגורפובית ומציצנית שאף אחד לא מאמין לה. בראיון עמו מסביר מאלורי שהוא בכלל כתב ספר פמיניסטי

גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דניאל מאלורי
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

דניאל מאלורי היה בן 35 כשהשתנו חייו בפעם הראשונה. זה קרה ביום הולדתו, בקליניקה ניו־יורקית שקטה של פסיכיאטר ממוצא יהודי־רוסי. מאלורי הגיע לפגישת ייעוץ, כלומר עוד פגישת ייעוץ, מפני שלזו קדמו 15 שנים של פגישות וטיפולים עקרים.

מגיל 20 בערך סבל מאלורי מתקופות קשות מנשוא של דיכאון שביניהן תקופות של תפקוד סביר. הדיכאון הצל על חייו זמן רב כל כך, שהוא לא הכיר את עצמו בלעדיו. לפעמים לא יצא מפתח ביתו במשך שבועות, כי הרעיון לבוא בחברת אנשים היה עבורו בלתי נסבל. כדי להיטיב את מצבו, הוא ניסה כל טיפול הידוע למדע. "ניסיתי היפנוזה, טיפול בנזעי חשמל, טיפול בקטמין, קוקטיילים ומינונים שונים של תרופות פסיכיאטריות, מדיטציה - שום דבר לא עבד", הוא מספר. "הפסיכיאטר הזה האזין לי במשך שעה וחצי ואז אמר, 'אני חושב שאובחנת אבחון שגוי. אני לא חושב שאתה דיכאוני אלא שיש לך הפרעה דו קוטבית מסוג 2' (שבה גלי המאניה נמוכים ונראים כמו חזרה לתפקודיות יותר מאשר כמאניה של ממש, והתקפי הדיכאון משתקים וארוכים במיוחד, ג"א) ולכן הוא ממליץ להפסיק את הטיפול התרופתי שאני נוטל לטובת טיפול חדש".

מאלורי יצא מהקליניקה וחזר הביתה עם תרופות חדשות. הוא נערך להחלפה כמי שמתכונן למצור. שלושה שבועות לא יצא מפתח הבית ואז החל מצבו להשתפר. אפילו להשתפר מאוד. בשבוע הרביעי כבר ברור היה שזו התשובה. לילה אחד, נמרץ ומאושש כפי שלא חש מאז שהיה נער, החל לצפות במותחן "חלון אחורי" של אלפרד היצ'קוק. הוא ישב בסלון דירתו בצ'לסי, שחלון גדול המשקיף על שורת בתי לבנים אדומות פעור בו. בקצה שדה הראייה שלו הבחין במנורה נדלקת. "החלון שלי צופה הישר אל חדר המגורים של השכנה שלי וכמו שאנחנו נהנים לעשות בניו יורק, ריגלתי אחריה", הוא מספר ומיד מגולל את התריס ומפנה את מסך המחשב הנייד, שדרכו אנחנו משוחחים בשיחת וידיאו, אל שורת הבתים הגדולים שבצדו השני של הרחוב. "צפיתי בה. מאחורי, בטלוויזיה שלי, שמעתי את אחת הדמויות בסרט אומרת לג'יימס סטיוארט, הגיבור, 'לא כדאי לך לרגל אחרי שכניך, אתה יודע מה קורה כשעושים דברים כאלה' וכשהסתובבתי מופתע אל המסך, היה שם קלוז־אפ על פניה של השחקנית. היא הסתכלה ישר אלי".

זה היה רגע של גילוי. בראשו של מאלורי, שהרגיש טוב יותר ועסק בעיבוד הטראומה ארוכת השנים שלו, החלו להירקם דמות וסיפור: בבית לבנים גדול בהארלם מסתובבת כרוח אנה פוקס, פסיכולוגית ילדים לשעבר, הכלואה מרצון בביתה אחרי טראומה גדולה. מנותקת ממשפחתה ומהסביבה היא מפתחת הפרעת נפש מורכבת, שאותה היא מקצינה באלכוהוליזם ונטילת תרופות לא סדירה. היא גם מטפחת תחביב לא בריא: מעקב אחרי המשפחה שעברה לגור בבית שמעברה השני של הגינה. היא מתיידדת עם אם המשפחה ועם הבן, עד שהיא מבחינה - לכאורה - בדבר מה איום שקרה. אבל האם מה שראתה אמנם קרה? האם פשע מחריד התבצע, או שמדובר בתעלולים ובהזיות פרי מוחה של אנה? "האשה בחלון", הספר שנולד מאותו לילה משונה, מהתל בגיבורה שלו ובקוראים.

לא הולך ברגל

בדיוק שנה אחר כך השתנו חייו בפעם השנייה. למאלורי, כיום בן 38, נדרשה שנה לכתיבה. הוא עבד אז כעורך ספרותי בהוצאת "ויליאם מורו" (חלק מתאגיד "הארפר קולינס", אחד המו"לים הגדולים בעולם) וכתב מבלי לספר לאיש, בלילות ובסופי שבוע. בספטמבר 2016 היה כתב היד לספר מוכן. כדי שלא להתחרות בסופריו וכדי לשמור על עמימות מגדרית, חתם עליו מאלורי בפסבדונים איי־ג'יי פין. ביום שהסוכנת הספרותית שלו שלחה את כתב היד לכמה הוצאות ספרים, הוא עלה לטיסה ארוכה. כשירד ממנה כעבור כמה שעות, היה עתידו הכלכלי והמקצועי מובטח (הוא מספר איך בן זוגו אז שאל אותו איך היתה הטיסה שלו. מאלורי השיב לו "משנת חיים"). בפרק הזמן שבו שהה באוויר נהפך כתב היד לסנסציה והחלה התמחרות בין בתי ההוצאה לאור. לבסוף, כמה ימים אחר כך, נמכרו הזכויות להוצאה שבה עבד כעורך תמורת שני מיליון דולר וחוזה לשני ספרים. איי־ג'יי פין, כלומר דניאל מאלורי, היה לסיפור סינדרלה, ומהר מאוד.

אחת לכמה שנים מתפוצצת בשמי הספרות העולמית סופרנובה ספרותית ומזרימה דם וריגוש לתעשייה הנאבקת תדיר. זה קרה למשל עם גיליאן פלין, מחברת "נעלמת", ופולה הוקינס, מחברת "הבחורה על הרכבת", ועוד קודם לכן עם סטיג לארסון, מחבר הסדרה "מילניום" ("נערה עם קעקוע דרקון" והמשכיו). נראה שמאלורי לא עומד ליפול מהם, מסחרית לפחות. בסתיו האחרון יצא הספר בצפון אמריקה ועד מהרה ברור היה שנמצא ילד הפלא החדש של תעשיית המו"לות. בינואר, אחרי שספרו העפיל למקום הראשון בטבלת רבי־המכר של ה"ניו יורק טיימס" - ספר הביכורים הראשון שעשה זאת זה 12 שנה - ייחד לו העיתון כתבה גדולה, סוקר את הבאז ואת ההימורים על זהותו של הכותב, שכל מה שידעו עליו היה עיסוקו (ולפי ה"ניו יורק טיימס" עובדת היותו גבר התקבלה לבסוף בתדהמה).

מאז נמכר הספר לתרגום ל-40 מדינות - בעברית יצא לאחרונה בהוצאת "כנרת זמורה ביתן"; סטיבן קינג צוטט באומרו שהוא "מהספרים הנדירים שבאמת אי אפשר להניח מיד", ואילו גיליאן פלין קראה לו "ספר נואר למילניאלז" (על משקל פילם נואר). עוד לפני כן נמכרו הזכויות לעיבוד קולנועי לאולפני פוקס בסכום של שבע ספרות, שלא פורסם, והתסריט מעובד עכשיו על ידי תסריטאי זוכה פוליצר (טרייסי לטס, "אוגוסט מחוז אוסייג'") ומפיק זוכה אוסקר (סקוט רודין, מפיק "ארץ קשוחה" שביימו האחים כהן, שהפיק גם את "נערה עם קעקוע דרקון", "מלון בודפשט" ועוד).

צילום: כנרת זמורה ביתן

אפשר להבין מדוע מאלורי הצליח כך. "האשה בחלון" שלו הוא מותחן פסיכולוגי אפקטיבי, שתחושת המחנק האופפת אותו מפיקה רגעי מתח יעילים. בדומה למקור ההשראה שלו, סרטי היצ'קוק, שהאלימות לעולם אינה מפורשת בהם, גם בספר יש רק מעט אלימות של ממש ואין בכלל תיאורים גרפיים. יש לכך אפקט הפוך, מצמרר, דווקא מפני שהקוראים אינם מבינים מה קרה והאם קרה.

אנה, הדמות הראשית, היא גיבורה לא מהימנה. אף שהיא משוכנעת במה שראתה, היא כנראה היחידה שבוטחת בעצמה. לא רק הדמויות האחרות אינן מאמינות לה, אלא גם הקוראים. מה שמתגלה עליה במשך הספר מערער ומכמיר לב בה במידה, והאלכוהוליזם שלה, בשילוב החירות הנרקוטית והערפול הקוגניטיבי שהיא שרויה בהם, הם מצבים לא מצויים לגיבור ראשי של ספר מתח.

יום אחד, כשאנה משקיפה על בית משפחת ראסל, השכנים החדשים, היא צופה במשהו שלא היתה אמורה לראות. מיד אחר כך, כשהיא מנסה לדווח על פשע, מתערערת אמינותה ומאותו הרגע עליה לפצח בכוחות עצמה את מה שראתה. אי אפשר להסגיר פרטים נוספים בלי לעשות ספוילר, אבל אפשר כמובן להבחין בדימיון בין הספר ובין "חלון אחורי". גיבור הסרט מ-1954, ג'ף, צלם עיתונות ששבר את רגלו, מרותק לכיסא גלגלים. חברתו ואחות שנשכרה לטפל בו באות לבקרו בכל יום, אבל את עיקר זמנו הוא מעביר בצפייה בשכניו. כך, אט אט הוא מסיק שאחד מהם רצח את אשתו ועסוק בטשטוש ראיות. ג'ף משתף את חברתו ואת האחות וגם חבר שוטר בחשדות, ואלו משתכנעים בהדרגה ומסתבכים בתעלומה שכלל לא בטוח שקרתה.

הגיבורה שלך לכודה בבית וצופה בשכנים לא בגלל רגל שבורה אלא בגלל שבר נפשי.

"אני אוהב את 'חלון אחורי' וחושב שזו יצירת מופת, אבל רגל שבורה תחלים, המצב ישתפר בוודאות. אדם שסובל מבעיה פסיכולוגית, נפשית, אתה לא משוכנע בהכרח שיחזור לאיתנו. אדם ששבר רגל הוא עדיין אדם שההתרשמות שלו והראייה שלו אמינות, אשה שסובלת מבעיה כמו של אנה, אפילו היא לפעמים מפקפקת בעצמה".

מתוך הסרט "חלון אחורי"
מתוך הסרט "חלון אחורי"

האגורפוביה נדמית כדמות נוספת בספר. סבלת בעצמך מאגורפוביה?

"לא כתופעה בפני עצמה, אבל היו ימים ולפעמים גם שבועות שבהם הרגשתי שאני לא מסוגל לעזוב את חדר השינה שלי, שלא לדבר על הדירה, פשוט מפני שהרגשתי כל כך נורא. לא חששתי להיות בחוץ, חששתי מחברתם של אנשים אחרים. בתחקיר שעשיתי ל'האשה בחלון' דיברתי עם פסיכיאטרים אבל גם עם אנשים שסובלים מאגורפוביה, שאיתם שוחחתי בפורום אינטרנטי דומה מאוד לזה שמופיע בספר. למדתי שכשאתה אגורפובי אתה בעיקר משועמם מאוד. אנשים לא באים לבקר אותך כי מדכדך להיות במחיצתך, אתה מנותק מהעולם כך שממילא אין לך דברים מעניינים לומר. חשבתי שזה מעניין מפני שיש המון אנשים שחיים כמו אגורפובים היום. אנחנו יכולים לקנות את כל הדרוש לנו בלי שנצטרך לצאת מהבית - מזון ותרופות יכולים להגיע אלינו אונליין, כל הבידור שאנחנו זקוקים לו יכול להגיע בסטרימר, אפילו לדבר עם חברים ולראות אותם הוא משהו שיכול לקרות בסקייפ ובדרכים נוספות. קל לנו מאוד להישאר בבית. הבעיה היא כשאנחנו רוצים לצאת ולא יכולים".

לצד האגורפוביה שלה, הגיבורה היא כאמור גם מציצנית. היא לומדת את שגרת השכנים, לא רק בני משפחת ראסל, דרך חלונות הבית, מצלמת אותם בעדשה מגדילה ועוקבת אחריהם. היא מפיגה שעמום ומפצה על העדר העניין בחייה בעיסוק והתבוננות בחייהם של אחרים. זוהי מציצנות אקטיבית, מהסוג הישן המצריך פעולה פיזית, אבל היא מעלה למחשבה דווקא את המציצנות העכשווית, הקלה לביצוע, היומיומית, שמתאפשרת (ומתבצעת כמעשה שבשגרה) הודות לרשתות החברתיות.

מאלורי אינו מתייחס לכך, אבל קל ושגור להיות מציצן כיום. כל אחד מקוראיו חוטא בכך, וזה לא הדבר היחיד הכמעט־יומיומי, המצוי, שמאפיין את הגיבורה שלו.

נדמה שהתיאור שלה, אשה שלכודה בביתה בגלל בעיה נפשית, הוא תיאור של גיבורה עכשווית. חרדה, דיכאון, אגורפוביה: כיום מדברים על מחלות של הנפש בקלות רבה יותר.

"רציתי מאוד ליצור גיבורה נשית שמסוגלת לדאוג לעצמה. אפשר לטעון שאנה לא כל כך מצליחה לדאוג לעצמה – וזה נכון – אבל היא האחראית לחייה. לעתים מזומנות בסרטים הישנים הגיבורות הנשיות הן ניצבות שתפקידן לסייע לגיבור, או נשים מרושעות שמאיימות על הגיבור. לא רציתי שהיא תהיה כזו או כזו. אין לה אינטרס רומנטי, היא לא פועלת מטעמים רגשיים או כדי להגן על הבית שלה".

ישנה טענה נגד הגל של גיבורות שאמינותן מוטלת בספק. בספר שלך, ב"נעלמת", ב"הבחורה על הרכבת". יש מי שטוענים שזה ביטוי שוביניסטי.

"אני לא מסכים. בסופם של הספרים האלה הנשים בדרך כלל צודקות ומתברר שצריך היה להקשיב להן. זה מה שרואים בתנועת מי טו, אצל נשים שאמינותן נפסלה בעבר – אנחנו מגלים היום שצריך היה להקשיב ולאמץ את העמדה של נשים. זה גם בעיני מה שקורה בספר שאני כתבתי. אנחנו מגלים שהדמות הזאת, שמערערים את אמינותה כל הזמן, גם מפני שהיא אשה, לא צריך היה לערער עליה. בעיני כתבתי רומן פמיניסטי. זה בכל מקרה מה שרציתי לכתוב".

זוהר ותהילה

אבל עוד לפני שחשב לכתוב, או ידע מה יכתוב, נמשך מאלורי לספרות מתח. הוא יליד ניו יורק וגדל על אגתה כריסטי ושרלוק הולמס. כשהיה נער גילה את פטרישיה הייסמית (מחברת "הכישרון של מר ריפלי" והמשכיו ו"זרים על הרכבת"). בערך באותה התקופה עברו הוריו לשכונה שפעל בה קולנוע שהקרין סרטים אמנותיים, ומאלורי שקע גם בצפייה בסרטים קלאסיים ישנים. עיסוקים הולמים לנער שלא נהנה מפופולריות רבה בבית הספר. קשה אמנם לראות איך הדבר מסתדר עם המראה המצודד שלו – בראיונות שונים איתו הוא תואר כ"נאה באורח הוליוודי" – אבל בראיון ל"גרדיאן" סיפר שלאורך שנות לימודיו לא היה אהוד במיוחד. למעשה, רק בסיום הקולג', כשהוא בן 21, זכה בנשיקה ראשונה.

בשיחה איתו גם אין עדות כלשהי לאי־נוחות חברתית. מאלורי חביב ונינוח ומלא הומור. הוא נוטה להסתובב בביתו עם המחשב הנייד, כך שהשיחה איתו, שיחת סקייפ, נדמית כמעט כמו ראיון פנים אל פנים, שבו ניתן גם להציץ אל סלון הדירה עמוס מדפי הספרים, לחלון הגדול ולנוף הנשקף ממנו.

לאחר שלמד באוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה, הוא עבר לאנגליה ולמד לתואר שני בספרות באוקספורד, שם התמקד במיוחד בספרות של הייסמית וחקר את האופן שבו מתח הומוסקסואלי בספריה מתבטא בנטייה העבריינית של הגיבורים. מיד אחר כך השתלב בתעשיית המו"לות. הוא עבד בהוצאת "ספירה" המסחרית באנגליה ועם שובו לניו יורק, ב"וויליאם מורו". לאחרונה דרש ממנו מעסיקו שהיה למו"ל שלו להתמסר למסע קידום מכירות ארוך, שצפוי להימשך עד לחודש נובמבר.

הרצון שלו לכתוב בעצמו התעורר רק עם הצלחת "נעלמת" וחזרתו לאופנה של ז'אנר המותחן הפסיכולוגי. "חשבתי לעצמי שמתברר שיש שוק לסוג כזה של ספרים, שזמן רב לא ראו אור", אומר מאלורי. "ציינתי את זה לעצמי כי זו הסוגה החביבה עלי. הצרה היתה שלא היה לי סיפור לספּר, וכעורך אני מרגיש מצוין מתי סופר מזייף או כופה סיפור על הקורא. זה לא בהכרח פוסל ספר בעיני, יש הרבה מאוד ספרים כאלה שרואים אור. זה בסדר, אבל זה לא מה שרציתי לעשות. כשדימיינתי את עצמי כותב, דימיינתי סיפור, אותנטי ואורגני. רק שלוש שנים וחצי אחרי שיצא 'נעלמת' עלה בראשי הרעיון לסיפור ואז כתבתי אותו".

כיום עובד מאלורי על כתב יד לספר חדש, גם הוא מותחן פסיכולוגי, שיתרחש הפעם בסן פרנסיסקו ושואב השראה מדמויות בלש קלאסיות. גם במרכזו תעמוד דמות ראשית נשית.

החיים שלך השתנו דרמטית בתוך שנה וחצי.

"כן, כן. מכרנו את הספר למו"ל בספטמבר 2016, ומאז קבענו שיא לספר ביכורים במספר המדינות שלהן הוא נמכר, אבל אני עדיין חי באותה דירה, לא היה לי זמן לעבור. החזרתי את הלוואות הסטודנט שלי, זו היתה הרגשה נהדרת, אבל לא שיניתי את חיי. בלילה שגיליתי שאני עומד להופיע בראש טבלת רבי־המכר של ה'ניו יורק טיימס' הייתי בדרכי לאירוע לכבוד הספר. נסעתי לאירוע ושמחתי מאוד, ממש חשתי גאווה עצומה. היו שישה אנשים בקהל. ככה זה".

חיי הזוהר והתהילה.

"חיי הזוהר והתהילה! הגעתי לאירועים עם 300 איש בקהל שבאו במיוחד לשמוע אותי ולכאלה שבהם איש לא הופיע. זה לא זוהר כפי שחשבתי שיהיה. הדבר המעניין ביותר שיכול לקרות לי במפגש עם קהל, בין שזה מישהו שניגש אלי פנים אל פנים ובין שזה קורא שכותב לי, הוא שיחות על התמודדות עם בעיות נפשיות, ההתמודדות שלהם. הם מספרים לי על עצמם או על קרובים להם שמתמודדים עם מחלת נפש ומודים לי על הגיבורה שלי שמתמודדת עם בעיות כאלה. אנה היא אשה שבורה, אבל בניגוד לדמויות נשיות לא מעטות בספרות מתח, היא לא עלמה במצוקה. היא מצילה את עצמה במקום שבו איש לא עוזר לה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ