שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אחרי הסרטן והדיכאון אורית עריף פתאום גילתה – אני מצחיקה

13 שנים הקדישה אורית עריף לעבודה על הרומן הגרפי "היי, מישהו שומע אותי". ב-150 עמודיו היא פורטת את הדיכאון הקליני לאיורים ולמלים עם דימויים חזקים וסיפורים מורכבים – ולהפתעתה, גם משעשעים. "היה בזה פן תרפויטי, ברור", היא מודה

נירית אנדרמן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מתוך "היי, מישהו שומע אותי". בחוץ הכל סבבה, בפנים סיפור אחר לגמרי
מתוך "היי, מישהו שומע אותי". בחוץ הכל סבבה, בפנים סיפור אחר לגמריצילום: אורית עריף
נירית אנדרמן

"אני עושה מה שצריך. יוצאת, הולכת, מקשקשת, קונה, חוזרת, מסיעה. מתפקדת היטב במרחב הציבורי", כותבת אורית עריף בפתיחת הרומן הגרפי החדש שלה. כשחברה נתקלת בה בסופרמרקט ושואלת לשלומה, היא עונה שמצוין. למכר שנתקל בה ברחוב היא מבהירה שהכל סבבה. היא יושבת ומקשקשת בעליצות עם חברות בבית קפה, לוקחת את הילדה לבדיקה מחויכת אצל הרופא, מפטפטת עם אנשים בקומה זקופה וקלילה. כל הדמויות הסובבות אותה מחייכות מאוזן לאוזן, ועריף משיבה להן בחיוך רחב.

תגובות