שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אחרי מות בעלה, לאה איני כתבה למענו סיפורים שהוא לא יקרא

כמו שניים מגיבורי קובץ הסיפורים החדש שלה, "השמלה", גם לאה איני ובן זוגה נהפכו, במשך 33 שנות נישואים, "משני מאפים לבצק אחד", עד שמותו הפריד ביניהם. בראיון עמה היא מספרת על הצורך ההישרדותי החריף, שגרם לה לכתוב בתחושת נרדפות גם בשנים שאף אחד לא רצה להוציא את ספריה, ועל המלחמה האבודה בסרטן

גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
לאה איני. רק כשכתבה על שואה ומלחמה, יצירתה התקבלה לקאנון
לאה איני. רק כשכתבה על שואה ומלחמה, יצירתה התקבלה לקאנון צילום: מגד גוזני
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

סיפור קצר אחד מתבלט לקראת סופו של קובץ הסיפורים החדש "השמלה". הוא נקרא "עוגה" והוא מתאר את אלמנותה הטרייה, המדממת של האשה שמתוארת בו. ארבעה חודשים חלפו ממות בעלה, אבל כל הבלחת זיכרון שעולה בה מתגלגלת בתוכה "לאנקות בוץ שהתגוששו בריאותיה, עם ריאותיה, עד שחלדו וגרטו את הלב". חברותיה, גרושות ופרודות ותיקות שגופן ועתותיהן הפכו קודש לפילאטיס וליוגה ולהכנת גרנולה מעשה בית, מאיצות בה לצאת מהדירה, מ"חללית האבל", ולהתאושש. אלא שהיא, ש-33 שנות נישואיהם הפכו את בעלה ואותה "משני מאפים לבצק אחד", ממאנת להתגבר. בסופו של דבר, כמו שקורה לא פעם בסיפורים של לאה איני, הגיבורה מתחזקת רק כשהמטאפורה על מערכת היחסים הלכידה כבצק מקבלת בסיפור תפנית מקאברית, עמוסה מוזרות והומור שחור.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ