שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לירן גולוד גדלה תחת איום של קטיושות וחדירות מחבלים, ובספרים שלה היא עדיין שם

לירן גולוד גדלה במושב בית הלל שבצפון בשנות השמונים הלא שקטות, וגם גיבורי ספרה החדש "נמר גימ"ל" הם אנשי פריפריה תחת אש המנסים לדבוק בנורמליות. בראיון היא מספרת על הטראומות שנצרבו, מסבירה איך קרה שדווקא כשעברה לניו יורק התפרצו מתוכה המלחמה, הקטיושות וחדרי הביטחון, וחושפת במה היא נאבקת עכשיו כמנהלת האמנותית של פסטיבל הסופרים הבינלאומי

גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
לירן גולוד על רקע בתי קרית שמונה
לירן גולוד (ברקע קרית שמונה). דיסוננס קיומי שאי אפשר לפתור צילום: עודד הירש

בדברי הימים המשפחתיים של הסופרת לירן גולוד יישמר מקום מיוחד לקיץ 2006. באותו הקיץ, הקיץ של מלחמת לבנון השנייה, נסע בן הזוג של גולוד לעבוד וללמוד בניו יורק. היא היתה אמורה להצטרף אליו כמה שבועות אחר כך, ובינתיים, לקראת אמצע יולי, פרצה המלחמה. כמי שנולדה בקרית שמונה וגדלה כל חייה במושב בית הלל הצפוני, קטיושות היו דרישת שלום ממציאות מוכרת, אבל המלחמה הזאת היתה שונה. היא פרצה אחרי כמה שנות שקט רצופות לתושבי צפון הארץ, והטילים והרקטות ששוגרו מלבנון לישראל הבהירו שבפרק הזמן שחלף היה בצד השני מי שהתמקצע והצטיידהיטב. הקטיושות, "שרוב הזמן היו נוחתות בשדות פתוחים, דייקו", ומשפחת גולוד, כמו הכפר כולו, ישבה חודש במקלט. "הם כל הזמן ירו, לא יכולנו לצאת מהמקלט", גולוד נזכרת. "אמא שלי, אשה קרת רוח שגדלה בקרית שמונה וכל החיים שלה התמודדה עם טילים ומחבלים ומעולם לא איבדה את העשתונות, נכנסה לפניקה. אפילו היא. מהיציאה מלבנון בשנת 2000 היה פרק זמן של שקט שהראה לאנשים איך נראים החיים בלי איום, ואז זה, ירי ללא הפוגה. הייתי צריכה לצאת מהארץ ולא ידעתי איך טכנית אני מגיעה לשדה. לא הצלחתי לארוז מזוודה. בשעות ההפוגה רצתי לארוז במהירות וחזרתי למקלט. הכל היה מחושב, גם מתי הולכים להתרחץ, כי כשירו, בתים נהרסו, זה היה נורא".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ